Когда Я была маленькой, одна цыганка сказала мне, что у меня "черноглазая душа".
Только теперь, 20 лет спустя, я начинаю понимать, что это значит.
יום שישי, 18 בדצמבר 2009
יום שישי, 4 בדצמבר 2009
אי שם ב-2009
כששוב ביקשתי לעצמי את הבלתי אפשרי, ורוחות הרפאים של ליבי השבור סטרו לי כל הלילה ולא נתנו מנוח רציתי לברוח.5 בבוקר, יצאתי מהבית; כוס קפה, מצלמה ומפתחות של האוטו. אין לי מושג לאן ללכת.
אני אוהבת את ת"א מאוד, אבל המקומות שאני נוהגת להסתתר בהם מכירים אותי טוב מדי מכדי לא לשפוט אותי יותר.
רציתי טבע, רציתי אדמה. לעיתים המים שלי משתלטים עליי, גועשים מדי,סוערים מדי. הם מציפים אותי כמו גל צונאמי ענק וחסר רחמים, מרסקים את כל שוברי הגלים שאני בונה לעצמי במשך חודשים, לפעמים שנים, והאדמה שלי מתפוררת.
אני חייבת למצוא אותה, אם לא מבפנים אז לפחות מבחוץ. נסעתי לשדה. שדה לפני קציר, שיבולים בצבע השמש.
רציתי לגעת בכל אחד מהם, ללחוש לו את סודותיי, ללטף, לספר לו על כאביי ולהשאיר הכל שם. ללכת ולא להסתובב יותר, כמו פרידה ממאהב מאוס... שיקצרו את הצרות שלי יחד איתם.
ריח של טל, אדמה לחה, חיטה מעוברת. זה זה. זאת האדמה שלי.
אני מורידה נעליים והולכת יחפה - על הקוצים, האבנים, הגבעולים השבורים. זה כואב הרבה יותר ממה שציפיתי, אבל כך גם אי-המימוש של תקוותיי.
לרגעים הכאב היה קצת יותר מדי בשבילי ורציתי לעצור, לדלג חזרה לנעליים שלי, לוותר לעצמי גם הפעם, אבל הבנתי שמגיע לי. מגיע לי על זה שנתתי לאדמה שלי להתמוטט תחתיי. ממתי אני לא מסוגלת להתמודד עם כאב פיזי?
אני - שרגילה לדפוק את הראש בקיר ולדרוך על מגרפות, וליפול, ולהישבר. ממתי הכאב הפיזי גובר על הכאב הרגשי??? לאחד שברים לא פחות כואב מאשר להישבר. אלה תפרים בבשר החי.
ככה זה מרגיש להתחנן לסליחה. ככה זה מרגיש להתחנן לשיכחה. ככה זה מרגיש לבנות הכל מחדש. ככה זה.
ועמדתי שם לבד. כתם ברונטי מלוכלכך באמצע השדה הבלונדיני, רגליי באדמה, ידיי בכיסים, עיניי נשואות לזריחה שנראית כמו אבן חן מעושנת בתוך טבעת הזהב של החיטה, ואני רואה להקת ציפורים במעופה. ליבי איתן.
איך הן תמיד יודעות לאן לעוף? אלפי קילומטרים, עשרות ארצות, ואינסוף שמיים. ואני פה.
נדמה היה לי שמלמלתי תפילות. למען האמת אני לא בטוחה כבר בכלום. אם מלמלתי, האם הן לא נשמעו? הרי האל מלא רחמים. איך עליי הוא לא מרחם?
ועמדתי שם לבד. כתם ברונטי מלוכלכך באמצע השדה הבלונדיני, רגליי באדמה, ידיי בכיסים, עיניי נשואות לזריחה שנראית כמו אבן חן מעושנת בתוך טבעת הזהב של החיטה, ואני רואה להקת ציפורים במעופה. ליבי איתן.
איך הן תמיד יודעות לאן לעוף? אלפי קילומטרים, עשרות ארצות, ואינסוף שמיים. ואני פה.
נדמה היה לי שמלמלתי תפילות. למען האמת אני לא בטוחה כבר בכלום. אם מלמלתי, האם הן לא נשמעו? הרי האל מלא רחמים. איך עליי הוא לא מרחם?
יהודה עמיחי צדק.
אלמלא הייתי אני מלאת אהבה, היתה האהבה בעולם ולא רק בי.
אלמלא הייתי אני מלאת אהבה, היתה האהבה בעולם ולא רק בי.
יום רביעי, 18 בנובמבר 2009
24.09.2005
Парк опустел, забыты аллеи.
На качелях остатки детского смеха.
По опавшей, сухой листве как будто проноситься ничейная тень, оставляя следы и немую музыку шагов.
У меня ощущение, что я самый одинокий на свете человек.
Вот голубь уселся рядом со мной, и смотрит, как будто знает, что и моя душа вот вот распахнёт крылья и взлетит вместе с ним к ледяным небесным просторам.
В этот летний, субботний день, всё так тихо, светло и прекрасно, что мне кажется это будет день моей смерти.
Осколки моей несчастной любви так наивно сверкают под солнечным лучиком, что прорвался сквозь зелёное небо ветвей надо мной.
Мне бы так хотелось собрать их и выкинуть к чёрту!
Но каждый раз снова режутся пальцы и сердце, и моя прозрачная кровь капает через глаза.
Говорю себе, не в первый раз, "Да ну её, проклятую!" и хочется встать, и оставить её, разбитую, здесь, на скамейке в парке.
Пускай ктото другой, ктото чужой, сжалится над ней и заберёт.
Мне она больше не нужна.
Но она как всегда найдёт меня и вернётся.
Подкрадётся во сне, ляжет рядом, и опять будет ходить за мной по пятам до вот такого дня как сегодня, дня моей смерти.
***
Есть чтото святое в немой пустоте
и в скрипе души одинокой;
опустевшей от случайных прохожих,
и от старой мечты,
что маячит у окон
יום חמישי, 29 באוקטובר 2009
פראג
פראג.
אנחנו נוסעות משדה התעופה לעיר, ואני דבוקה לחלון.
אני מרגישה כאילו אני בסוג של מכונת זמן. תחילה העצים (לבנה, אדר, אשוח), אח"כ השלכת, ואז הבתים, החשמלית...
המלון שלנו תקוע איפשהו באיזו שכונת מגורים בפרבר של פראג, ובכל בוקר כשאנחנו הולכות לתחנת המטרו אנחנו עוברות שורות-שורות של בתי מגורים אפרוריים ועלומי-שם.
הכניסות, החלונות, הוילונות, האגרטלים על אדן החלון, המנורות - הכל נראה לי כל-כך מוכר.
דנה שואלת אותי אם זה נראה כמו רוסיה. האמת, אין לי מושג מה לענות. אני לא כל-כך זוכרת. אמרתי שלא. אני חושבת שלא...
אני חושבת שזה פשוט מזכיר לי משהו שנלקח ממני הרבה לפני שהייתי מוכנה להיפרד ממנו.
זה כמו לאבד בנאדם אהוב. כשנדמה לך שאתה רואה אותו בכל מקום, בין 1000 אנשים, בכל פינת רחוב, בכל מושב באוטובוס, בכל מכונית חולפת.
בסוף מגיע שלב של השלמה, אבל מה שחסר - חסר תמיד.
ואז אני מבינה שאני עדיין זוכרת את הריח של עצי פקאן אחרי הגשם.
אני מתגעגעת לקול נקישות הגלגלים על פסי הרכבת. הצליל האמיתי, כמו דפיקות לב.
אני מתגעגעת לעצי לבנה.
אני עדיין מתלהבת ומתרגשת כמו ילדה קטנה בכל פעם שאני רואה עלה נושר בשלכת.
אני מתמלאת תחושה של אושר עילאי כשאני נושמת אוויר קפוא של שעות הבוקר המוקדמות.
אומרים שהבית נמצא איפה שנמצא ליבנו.
ואיפה הלב שלי?
יום שבת, 24 באוקטובר 2009
#1 Д., Прости
Твоя любовь не похожа но мою.
Твоя любовь светлая, грешная, ветреная, страстная, весёлая.
Моя же застенчивая, тёмная, глубокая, уставшая,святая.
Наши души, как две параллели, уйдут в пустоту, в бесконечность, никогда не коснувшись друг друга.
Это судьба. Так будет всегда между нами, так было уже не раз.
Мы как не законченный роман анонимного автора, позабытого на скамейке в парке…
Ветер трепет пустые листы, как наши судьбы. И случайный дождь, или беспощадное солнце нашу память смоют как чернила, потускнеют воспоминания, и боль притупится… и на пожелтевших чистых листах начеркнутса новые строки, как раньше, в десятках нами прожитых жизней.
Быть может когда то, в следующей жизни, мы мимо друг друга пройдём по шумной улице, и только уже незнакомая, глухая, отдалённая боль нам напомнит, что оборачиваться больше не надо; Только моя немая душа вырвется и полетит к тебе, чтоб хоть раз перед вечностью коснуться твоих рисниц.
Наше счастье,и наше наказание, пожалуй в том, что не сможем уйти друг от друга, и вернутся мы тоже не сможем.
Прости мой любимый за то, что весь мир показать не смогла.
Да, ты прав. Я все знала тогда. Знала что преднаписано нам изначально.
Но я бы ещё сотни раз, завязав свои рот и глаза, не думая бы кинулась в пропасть где ты, и разбилась бы на дне точно также.
Не пытайся задуматься над пустотой, и проникнуть в неё ненароком.
Между нами слова как туман, они только отдаляют от правды.
Между нами слова как туман, они только отдаляют от правды.
Мне кажется, что мы знаем друг друга всю жизнь, но любим друг друга куда дольше...
Наши мысли рифмуются; я слышу музыку в твоём сердце, a ты различаешь даже интонацию моей тишины.
Я люблю тебя за это. И всегда буду любить.
Не-надо спрашивать об этом.
יום שישי, 23 באוקטובר 2009
גמל שמן עם דבשות
כשאנחנו שוב נשכב על הדשא, ונסתכל על העננים מעל, ונראה דרקון, או צמר גפן, או גמל שמן עם דבשות,והילדה תשאל אותי "איך העננים עפים, ואין להם כנפיים?" אני אסביר לה מזה חופש, ומהי אהבה.
ואיך שניהם נותנים לך כנפיים.
וכשהיא תשאל אותי איפה נגמרים השמיים, אני אגיד לה שאין להם סוף, כמו ליופיים של הדברים הפשוטים.
כמו חופש, ואהבה.
וכשנראה ציפורים נודדות, והיא תשאל אותי לאן הן עפות ומתי הן תחזורנה, אני חושבת שלא אדע לענות.
אני לא הייתי חוזרת.
יש רק שתי מלים בשפתן של הציפורים הנודדות. אחת המקבילה ל"שמיים", והשניה לכל שאר הדברים.
אנחנו לא שונים בהרבה.
גם אצלנו הכל מסתכם בשתי מילים בלבד- אהבה ('שמיים'), וחופש ('כל שאר הדברים').
הילדה עוד שואלת שאלות, אני כבר מזמן לא.
יש לי כל-כך הרבה מה ללמוד ממנה.
כלבה
כל-כך אהבתי אותך פעם,שאני לא מכירה מצב תודעה אחר.
אני עדיין מנסה למצוא בי את אותו האדם שהייתי כשהייתי איתך, ואני בעצם אפילו לא יודעת בשביל מה.
כל-כך הרבה אנשים עזבתי מאחוריי בחיים שלי, רובם יותר טובים ממך, ורק אותך אני לא מצליחה לעזוב.
אני ייצור נאמן, זאת הבעיה שלי. כמו כלבה אני נאמנה.
כמו כלבה ישבתי מתחת לדלת שלך כשעזבת.
ואז את חוזרת, ואומרת סליחה, ואומרת "אוהבת", ואומרת "מתגעגעת".
לֵמה את מתגעגעת?
ליכולת שלך לעזוב אותי שוב?
כלבה.
אני עדיין מנסה למצוא בי את אותו האדם שהייתי כשהייתי איתך, ואני בעצם אפילו לא יודעת בשביל מה.
כל-כך הרבה אנשים עזבתי מאחוריי בחיים שלי, רובם יותר טובים ממך, ורק אותך אני לא מצליחה לעזוב.
אני ייצור נאמן, זאת הבעיה שלי. כמו כלבה אני נאמנה.
כמו כלבה ישבתי מתחת לדלת שלך כשעזבת.
ואז את חוזרת, ואומרת סליחה, ואומרת "אוהבת", ואומרת "מתגעגעת".
לֵמה את מתגעגעת?
ליכולת שלך לעזוב אותי שוב?
כלבה.
יום חמישי, 22 באוקטובר 2009
Февраль 2007
На каком то старом диске нашла несколько записочек....явно не законченных.
Февраль 2007
Чтото этой зимой изменилось. Мне кажется будто я прожила эту жизнь. Не раз. Мне кажется будто я уже ходила по этим мокрым дорогам, я видела эти искажённые отражения городской серой жизни в асфальте.
Ветер иначе ноздри щекочет, и дожди пахнут чем то кислым, а может и горьким...мне трудно глотать этот запах, он стоит комком в горле и трудно дышать.
Чтото не чистое в этом году. Чёрные тучи как гири ложатся на ресницы, а люди с чёрными зонтиками как черти расползаются по улицам…
Запотевшие, туманные окна, как глазищи смотрят в квартиру, смотрят в меня… в них есть какая то грусть и насмешка. Я знаю, что они не сумеют сохранить в себе мои секреты, как стены.
Мне хочется вырвать их, порезать руки в кровь и вылететь из открытой раны в стене куда подальше…
Я не умею обманывать себя.Но очень стараюсь…
Иногда хочется взять лезвие и полоснуть по венам, и вспомнить это чувство. Шёлковое прикосновение…боли нет. И ты смотришь на кровь, она кажется чёрной, и сам себе думаешь "неужели я настолько сгнил изнутри"…и ты даже немножко рад, что кровь хочет вырваться из твоего тела так же как и твоя душа.
И это бесподобное чувство тишины обнимает тебя, как мать, и ты понимаешь что ничего не может быть прекрасней этого чувства. Смерть прекрасна, и в эти последние минутки ты сожалеешь лишь о том, что прожил так долго, не-зная что смысл у жизни простой - в ней нету особого смысла.
Ты приподнимаешь голову, и видишь что зал пуст, и свидетелей нет. Ты встаёшь, вытираешь запястья, чтоб не тыкали пальцами на улице, не смеялись тебе вслед "вот он, тот ничтожный актёр, даже умереть не сумел", и уходишь.
Вот она снова, эта зима. Этот терпкий запах в глазах, и ливень в горле. И ты вдруг понимаешь что пахнет страхом….эта зима пахнет страхом. Он идёт за тобой по улицам, как чёрная псина, ты слышишь его дыхание у себя за спиной, и цоканье его когтей.
Ты чувствуешь как страх просачивается сквозь щели…под дверью, в окна, тебе под ногти…
יום שבת, 17 באוקטובר 2009
לבן על לבן
לפעמים אתה מת, והרוח שלך מסתובבת בבית, מקיר לקיר, מפינה לפינה. מושכת בשולי החצאית המוכתמת שלי, מקפיאה את בהונותיי.לפעמים אתה מת, והשקט שלך מתיישב כמו ענן על לשוני, ואני נאלמת דום. עומדת כמו דמות מאיור יפני באמצע הסלון, פני בצבע הקירות, ורק השירטוט האדום של שפתיי הקטנות מפריד אותי מהבטון האלמוני.
אף אחד לא מבין אותי כמוך, וכנראה גם לא יבין. רובם חושבים שאני מוזרה, ואני הרי נמנית עם הרוב.
אבל אתה בא והולך, וחוזר והולך, ולפעמים אתה מת.
המשפטים הסתומים האלה, שברי מחשבות, ניסיון למצוא את המילים שיתארו את התמונות בראשי, מגורענות כמו מצגת שקופיות על סדין לבן כמו זו שהייתה לנו בילדותי. סדין לבן כמו רוח רפאים, כזו שהייתה לנו בילדותי.
לפעמים אתה מת, והוילון הלבן שמולי, על וו לבן, שתלוי על קיר לבן, שפונה אל חוץ לבן – מחוויר.
ואז אני מגלה שהרצפה בבית שלי עקומה. לא משנה כמה אני מנסה לגרוף את אהבתי אלייך פנימה, להטמיע אותה באריחים, להחביא מאחורי המיטה, להשאיר אותה כמו אבק בסדקים שבין הבאלטות – היא תמיד זוחלת חזרה, אל הדלת, החוצה. ואני מבינה, שאני לא יכולה לכלוא אהבה בין קירות הבית. היא לא שלי יותר, כי לפעמים אתה מת.
היום הוא אחד מאותם הימים שמּתֳ. בבוקר ראיתי את השמיים בלבן, פרוסים מעליי כמו מפת חג צחורה, מטפטפים לתוך עיניי כמו חלב ניגר, וידעתי.
ואני יודעת שאחזור הביתה, והוילון יהיה לבן, וגם הוו, והקיר שעליו הוא תלוי, והחוץ שאליו הוא פונה, והעיניים שלי, וקצות אצבעותיי, ודמי, ותקוותיי, וכל חיי.
הספרים שעל המדפים ישילו את האותיות בערימה קטנה לרגליי ויעמדו שם עירומים, אלפי דפים לבנים, ריקים – כמו ההיסטוריה שלי איתך.
ואני אזהר ללכת יחפה בבית כי האותיות השפיציות כואבות יותר מהכל - ש', ל', י' - ננעצות בכפות רגליי, מכאיבות עד דמעות. עם כל צעד הן רק הולכות ומתהדקות פנימה, ואני משאירה שובל טיפות אכזבה לבנות קטנות על הרצפה המחווירה והעקומה של הבית.
זה רק הולך ומתהדק...ש', ל', י'...וזה כואב, אבל נסבל, כי אני יודעת שזה ש', ל', י'....
ועם הזמן זה הופך להרגל, ואני כבר לא מבחינה בין מה שהוא אני ובין מה שדרכתי עליו בטעות בשעה שאיבדתי אותך שוב. אבל איכשהו לגופים זרים יש נטייה לדחות אותי, ותן לי להגיד לך –
שאין כאב גדול יותר מלנסות ולעקור את ש', ל', י' מעצמי.
כי מה שש',ל',י' נטמע בבשרי. כמו השם שלך, שהיה פעם רצף של אותיות שדרכתי עליו בטעות.
שהכאיב לי בכל צעד, עד שהפך להרגל, לחלק ממני, ועד שנאלצתי לעקור אותך, שלי, כי החלטת שפתאום אתה מת.
יום שבת, 10 באוקטובר 2009
Long live the king
פעם היתה ממלכה, ובממלכה היו אנשים, ועל האנשים מַלָך מֵלך.
והמלך היה אהוב, ונערץ, טוב לב ויפה תואר, אבל בדידותו של המלך היתה גדולה מבדידותם של הציפורים הנודדות,
ועצבותו של המלך היתה כעצבות השמיים כולם.
ולמלך היה קול זהב, וצחוק פעמונים, ושיער שחור כפחם, ועיניים בורקות כמו זריחה, נשמה של משי, ולב של ילד.
למלך היה הכל - חוץ ממנו עצמו.
עברו השנים, נשמות נולדו ומתו, אהבות החלו ונגמרו, כאבים באו וחלפו - ורק המלך נשאר מלך.
המלך נהיה לאגדה, והאנשים הפסיקו להאמין באגדות.
וכשאנשים מפסיקים להאמין, הם מוציאים את תיבת פנדורה שלהם תחת מיטתם, כמו ארגז מצעים מעופש, מנערים את האבק מהחטאים, ועוטים איש איש את צרותיו, כמו סדינים לבנים של הקו-קלאקס קלאן.
והסדינים הלבנים של התחלואים, והצרות, והשקרים התעופפו בשמי הממלכה, נתפסו בצריחי הארמון, כיסו את הגג,
ואת החלונות, ואת הארמון כולו.
וכך עמד האמרון שנים, מכוסה צרות מרופטות. והאריגים החלו להיפרם כמו חוטי הזיכרון של האנשים, הריקבון כרסם בהם, ופיסות-פיסות החלו שקרים לבנים, כמו עננים, להתעופף להם בממלכה.
והאנשים, כמו אנשים, שוכחים מהר מדי שהצרות והשקרים שמתעופפים בשמיהם למעשה היו שלהם מלכתחילה.
האריגים נרקבו, הזיכרונות החלידו, הזמנים נסדקו, וחומות הארמון החלו מתפוררים, ואיתם גם המלך.
והמלך איבד את יופיו, ונהיה כמעט שקוף, רואה ואינו נראה, משיל את עורו, מותיר אחריו חתיכות של זהות שמתעופפים כמו עלי שלכת נידפים.
ככה זה כשהאנשים שכל-כך אהבו אותך פעם שוכחים שהיית קיים.
האנשים רואים רק את מה שהם בוחרים לראות, רק את מה שהם זוכרים לראות.
וכך נעלם לו המלך, ונעלם הארמון, ורק פיסות של שקרים לבנים עוד מתעופפים מדי פעם, נתפסים בענפי העצים, נוחתים על לשוננו, נתלים על אוזנינו.
מי יודע...אולי, אם זכרתם להוציא גם את התקווה בתחתית ארגז המצעים המעופש שהיה תחת מיטתכם, תוכלו לעיתים עוד לשמוע את צחוקו של המלך בטיפוף הפעמונים של הגשם הראשון על העלים, או בצלצול מטבעות הזהב של מילותיו, או לראות את השתקפות המבט של עיניו השחורות בכוכבים.
ואולי פעם, בעוד כמה שנים, כשילדכם יביא עלה שלכת שהרוח הביאה אל סף ביתכם, תדעו שזו חתיכה של משהו טוב, פיסת זהות של מישהו שהיה פעם מלך. תטמינו את העלה בין דפיו של ספר עבה, שישמור על סודו של העלה לעולם, ותספרו לילדכם אגדה. על ממלכה שהיתה פעם, ועל מלך בעל קול זהב, וצחוק פעמונים, ושיער שחור כפחם, ועיניים בורקות כמו זריחה, נשמה של משי, ולב של ילד.
ותלמדו אותו לראות, ותלמדו אותו לגעת, ולהרגיש, ולהקשיב.
להקשיב לרוחות פרצים שעוד שורקות שירים ישנים מימי ילדותכם תחת התקרות הסדוקות של ארמון הרפאים, שמופיע מדי פעם בין ענני הלילה, כמו ספינה טרופה.
MJ RIP
והמלך היה אהוב, ונערץ, טוב לב ויפה תואר, אבל בדידותו של המלך היתה גדולה מבדידותם של הציפורים הנודדות,
ועצבותו של המלך היתה כעצבות השמיים כולם.
ולמלך היה קול זהב, וצחוק פעמונים, ושיער שחור כפחם, ועיניים בורקות כמו זריחה, נשמה של משי, ולב של ילד.
למלך היה הכל - חוץ ממנו עצמו.
עברו השנים, נשמות נולדו ומתו, אהבות החלו ונגמרו, כאבים באו וחלפו - ורק המלך נשאר מלך.
המלך נהיה לאגדה, והאנשים הפסיקו להאמין באגדות.
וכשאנשים מפסיקים להאמין, הם מוציאים את תיבת פנדורה שלהם תחת מיטתם, כמו ארגז מצעים מעופש, מנערים את האבק מהחטאים, ועוטים איש איש את צרותיו, כמו סדינים לבנים של הקו-קלאקס קלאן.
והסדינים הלבנים של התחלואים, והצרות, והשקרים התעופפו בשמי הממלכה, נתפסו בצריחי הארמון, כיסו את הגג,
ואת החלונות, ואת הארמון כולו.
וכך עמד האמרון שנים, מכוסה צרות מרופטות. והאריגים החלו להיפרם כמו חוטי הזיכרון של האנשים, הריקבון כרסם בהם, ופיסות-פיסות החלו שקרים לבנים, כמו עננים, להתעופף להם בממלכה.
והאנשים, כמו אנשים, שוכחים מהר מדי שהצרות והשקרים שמתעופפים בשמיהם למעשה היו שלהם מלכתחילה.
האריגים נרקבו, הזיכרונות החלידו, הזמנים נסדקו, וחומות הארמון החלו מתפוררים, ואיתם גם המלך.
והמלך איבד את יופיו, ונהיה כמעט שקוף, רואה ואינו נראה, משיל את עורו, מותיר אחריו חתיכות של זהות שמתעופפים כמו עלי שלכת נידפים.
ככה זה כשהאנשים שכל-כך אהבו אותך פעם שוכחים שהיית קיים.
האנשים רואים רק את מה שהם בוחרים לראות, רק את מה שהם זוכרים לראות.
וכך נעלם לו המלך, ונעלם הארמון, ורק פיסות של שקרים לבנים עוד מתעופפים מדי פעם, נתפסים בענפי העצים, נוחתים על לשוננו, נתלים על אוזנינו.
מי יודע...אולי, אם זכרתם להוציא גם את התקווה בתחתית ארגז המצעים המעופש שהיה תחת מיטתכם, תוכלו לעיתים עוד לשמוע את צחוקו של המלך בטיפוף הפעמונים של הגשם הראשון על העלים, או בצלצול מטבעות הזהב של מילותיו, או לראות את השתקפות המבט של עיניו השחורות בכוכבים.
ואולי פעם, בעוד כמה שנים, כשילדכם יביא עלה שלכת שהרוח הביאה אל סף ביתכם, תדעו שזו חתיכה של משהו טוב, פיסת זהות של מישהו שהיה פעם מלך. תטמינו את העלה בין דפיו של ספר עבה, שישמור על סודו של העלה לעולם, ותספרו לילדכם אגדה. על ממלכה שהיתה פעם, ועל מלך בעל קול זהב, וצחוק פעמונים, ושיער שחור כפחם, ועיניים בורקות כמו זריחה, נשמה של משי, ולב של ילד.
ותלמדו אותו לראות, ותלמדו אותו לגעת, ולהרגיש, ולהקשיב.
להקשיב לרוחות פרצים שעוד שורקות שירים ישנים מימי ילדותכם תחת התקרות הסדוקות של ארמון הרפאים, שמופיע מדי פעם בין ענני הלילה, כמו ספינה טרופה.
Le Roi Est Mort, Vive Le Roi!
MJ RIP
יום שישי, 9 באוקטובר 2009
מחזיר נשמות אבודות
אני רוצה להיות מוכשרת.
כמו האנשים שיודעים להיות שם כשהשירה קוראת, שיודעים להקשיב למוזיקה כשהיא עפה, שיודעים לראות את העולם ברגעים שהוא נברא מחדש...
אני רוצה להיות נגועה באצבע אלוהים, מוארת, מלכת היהודים עם נזר סונטות על ראשי.
התודעה שלי מעכלת כל מחשבה טובה כמו חומצה הידרופלואורית, משאירה רק אדים בודדים של הגיגים שמתפזרים באוויר.
אני תוהה מתי התרחשה בתוכי המלחמה בין כוחות האור לכוחות החושך, כמו ב-"Nightwatch", ולמה לא הייתי שם לראות איך החושך גובר על האור..?
הטנטוס שלי גבר על הארוס, השיווה על הברהמה, העצלות על התשוקה.
אני רוצה ליצור שוב, כמו פעם, לחזור לעצמי.
אוקיי, אז נגיד שהנשמה שלי חווה חוויה חוץ-גופית. נגיד ב-5 השנים האחרונות. ומה איתי?!
היא ברחה, הזונה, עפה למרחבים אסטרליים או מוחשיים של ערבות אינסופיות, של שדות רחוקים, שמיים קפואים. ואני נשארתי רק הקליפה. סוג של Edgar suit. ריק, נגרר, חסר חיים.
פה ושם אני מרגישה פתאום צמרמורת קרירה בעמוד השדרה, או רואה תמונות של הווה מתמשך במקום שהוא לא אני, ואני מרגישה בכאב העוויתי הרגעי הזה, כמו קוצר נשימה, תחושה של מקום ריק, ורוחות רפאים של נוכחות שנשכחה.
כמו כיסא ריק, מצעים מקומטים, כוס על השולחן...
איך מחזירים נשמות אבודות?
ומה נשאר לי בינתיים?
לשבת ולומר שוב ושוב Om Namah Shivaya.
ושוב
ושוב
ושוב
Om Namah Shivaya
Om Namah Shivaya
Om Namah Shivaya
Om Namah Shivaya
Om Namah Shivaya
Om Namah Shivaya
כמו האנשים שיודעים להיות שם כשהשירה קוראת, שיודעים להקשיב למוזיקה כשהיא עפה, שיודעים לראות את העולם ברגעים שהוא נברא מחדש...
אני רוצה להיות נגועה באצבע אלוהים, מוארת, מלכת היהודים עם נזר סונטות על ראשי.
התודעה שלי מעכלת כל מחשבה טובה כמו חומצה הידרופלואורית, משאירה רק אדים בודדים של הגיגים שמתפזרים באוויר.
אני תוהה מתי התרחשה בתוכי המלחמה בין כוחות האור לכוחות החושך, כמו ב-"Nightwatch", ולמה לא הייתי שם לראות איך החושך גובר על האור..?
הטנטוס שלי גבר על הארוס, השיווה על הברהמה, העצלות על התשוקה.
אני רוצה ליצור שוב, כמו פעם, לחזור לעצמי.
אוקיי, אז נגיד שהנשמה שלי חווה חוויה חוץ-גופית. נגיד ב-5 השנים האחרונות. ומה איתי?!
היא ברחה, הזונה, עפה למרחבים אסטרליים או מוחשיים של ערבות אינסופיות, של שדות רחוקים, שמיים קפואים. ואני נשארתי רק הקליפה. סוג של Edgar suit. ריק, נגרר, חסר חיים.
פה ושם אני מרגישה פתאום צמרמורת קרירה בעמוד השדרה, או רואה תמונות של הווה מתמשך במקום שהוא לא אני, ואני מרגישה בכאב העוויתי הרגעי הזה, כמו קוצר נשימה, תחושה של מקום ריק, ורוחות רפאים של נוכחות שנשכחה.
כמו כיסא ריק, מצעים מקומטים, כוס על השולחן...
איך מחזירים נשמות אבודות?
ומה נשאר לי בינתיים?
לשבת ולומר שוב ושוב Om Namah Shivaya.
ושוב
ושוב
ושוב
Om Namah Shivaya
Om Namah Shivaya
Om Namah Shivaya
Om Namah Shivaya
Om Namah Shivaya
Om Namah Shivaya
<<<**>>>
כשאני אמות אני לא רוצה הלוויה גדולה.
לא רוצה אנשים, ומהומה, והספדים.
אני רוצה מחווה פשוטה, צנועה,
אני רוצה שהעולם יעצור.
לא רוצה אנשים, ומהומה, והספדים.
אני רוצה מחווה פשוטה, צנועה,
אני רוצה שהעולם יעצור.
יום שלישי, 22 בספטמבר 2009
חומת ברלין שלי
מתי ואיפה איבדתי אותך?
אני יושבת מולך ואני לא רואה אותך. אני רואה את עצמי משתקפת בך, ולא מזהה את עצמי.
יש לנו זיכרונות מלפני שנים, ומה עם כל מה שבאמצע?
איפה אני, ואיפה את?
פתאום כל מה שהיה נראה לי סמוך ובטוח, מוכר וודאי - מתפוגג, גווע. מתפורר ומתמוטט.
היחסים ביננו הם כמו חומת ברלין. משהו שפעם היה שם-דבר, והיום הוא רק שאריות.
גדמים של רגשות, של שיחות, ושל הרבה כאב, מרוססים בגרפיטי של זיכרונות והאשמות.
החומה שמפרידה בין מזרח למערב, בין העבר שלנו, להווה, ביני לבינך, פשוטו כמשמעו.
כנראה מעולם לא באמת היינו באותו צד.
איפה אני ואיפה את?
אנחנו הולכות בעיר, לעבר הים, עוברות את הסימטאות המיותמות של השוק. הכל סגור, ורק החתולים, כמו עורבים, מחפשים שאריות של יום ארוך. ואת מחזיקה לי את היד. מאוחר מדי לזה יקירתי, אני כבר לא אלך. אין לי יותר ממה לברוח.זה לא כמו פעם, את פשוט עוד לא רואה את זה. ההווה שלך זה העבר שלי.
אנחנו יורדות לעבר הים, והשמיים מחשיכים. את שואלת אם פספסנו את השקיעה, אני אומרת "מזמן. עוד מלפניי שעתיים". תמיד זה ככה. התזמון שלנו מעולם לא היה נכון.
ואת מחזיקה לי את היד.
אני כבר לא אלך.
איכשהו כל מקום שאנחנו מגיעות מרגיש כאילו היינו שם כבר קודם. אולי באמת היינו, בחיים הקודמים שלנו, לפני 8 שנים.
אלא שעכשיו נשארה רק תחושת דז'ה-וו עמומה. כמו זו שאני מרגישה עכשיו איתך; כאילו אני מכירה אותך מאיפשהו,
כאילו כבר ניהלתי את השיחה הזאת פעם, כאילו כבר צחקתי ככה פעם, כאילו פעם באמת אהבתי אותך. צביטה בלב.
איפה אני ואיפה את...?
אני יושבת מולך ואני לא רואה אותך. אני רואה את עצמי משתקפת בך, ולא מזהה את עצמי.
יש לנו זיכרונות מלפני שנים, ומה עם כל מה שבאמצע?
איפה אני, ואיפה את?
פתאום כל מה שהיה נראה לי סמוך ובטוח, מוכר וודאי - מתפוגג, גווע. מתפורר ומתמוטט.
היחסים ביננו הם כמו חומת ברלין. משהו שפעם היה שם-דבר, והיום הוא רק שאריות.
גדמים של רגשות, של שיחות, ושל הרבה כאב, מרוססים בגרפיטי של זיכרונות והאשמות.
החומה שמפרידה בין מזרח למערב, בין העבר שלנו, להווה, ביני לבינך, פשוטו כמשמעו.
כנראה מעולם לא באמת היינו באותו צד.
איפה אני ואיפה את?
אנחנו הולכות בעיר, לעבר הים, עוברות את הסימטאות המיותמות של השוק. הכל סגור, ורק החתולים, כמו עורבים, מחפשים שאריות של יום ארוך. ואת מחזיקה לי את היד. מאוחר מדי לזה יקירתי, אני כבר לא אלך. אין לי יותר ממה לברוח.זה לא כמו פעם, את פשוט עוד לא רואה את זה. ההווה שלך זה העבר שלי.
אנחנו יורדות לעבר הים, והשמיים מחשיכים. את שואלת אם פספסנו את השקיעה, אני אומרת "מזמן. עוד מלפניי שעתיים". תמיד זה ככה. התזמון שלנו מעולם לא היה נכון.
ואת מחזיקה לי את היד.
אני כבר לא אלך.
איכשהו כל מקום שאנחנו מגיעות מרגיש כאילו היינו שם כבר קודם. אולי באמת היינו, בחיים הקודמים שלנו, לפני 8 שנים.
אלא שעכשיו נשארה רק תחושת דז'ה-וו עמומה. כמו זו שאני מרגישה עכשיו איתך; כאילו אני מכירה אותך מאיפשהו,
כאילו כבר ניהלתי את השיחה הזאת פעם, כאילו כבר צחקתי ככה פעם, כאילו פעם באמת אהבתי אותך. צביטה בלב.
איפה אני ואיפה את...?
יום ראשון, 20 בספטמבר 2009
Circus
מתי הפסקתי להיות שחקנית טובה?
כשהתבגרתי? ומתי זה קרה, ואיך מפסיקים את זה?
תמיד הייתי שחקנית טובה.
אולי בעצם ליצנית.
מה שזה לא יהיה, זה נפל בין הכיסאות.
אני כבר לא מספיק טראגית כדי להיות ליצנית, ואני לא מספיק מנותקת מעצמי כדי להיות שחקנית.
כשהתבגרתי? ומתי זה קרה, ואיך מפסיקים את זה?
תמיד הייתי שחקנית טובה.
אולי בעצם ליצנית.
מה שזה לא יהיה, זה נפל בין הכיסאות.
אני כבר לא מספיק טראגית כדי להיות ליצנית, ואני לא מספיק מנותקת מעצמי כדי להיות שחקנית.
יום שבת, 12 בספטמבר 2009
Om Namo Bhagavate
I am what I am.
Nothing more or less.
I'm neither good nor bad,
I'm neither kind nor unkempt,
I'm neither beautiful nor ugly,
I'm neither smart nor stupid.
I'm none of the above.
I'm somewhere in between it all,
And nowhere near it.
I am what I am,
It's never enough and always too much,
Nothing more or less.
I'm neither good nor bad,
I'm neither kind nor unkempt,
I'm neither beautiful nor ugly,
I'm neither smart nor stupid.
I'm none of the above.
I'm somewhere in between it all,
And nowhere near it.
I am what I am,
It's never enough and always too much,
I am what I am,
And that is all I'll ever will be,
No matter how hard I may try not to.
No matter how hard I may try not to.
O my Lord, the all-pervading Personality of Godhead,
I offer my respectful obeisances unto You
יום ראשון, 6 בספטמבר 2009
האהבה הישנה
יש הרבה שירי אהבה שהייתי מקדישה לך, אהבתי הישנה.
כל-כך הרבה, שהם מאבדים כל משמעות.
יש הרבה מילים שהייתי צריכה להגיד לך.
כל-כך הרבה שהן אזלו לי.
יש הרבה זכרונות שהייתי צריכה לשכוח,
והרבה כאב שהייתי צריכה לזכור.
ובכל זאת, שנים עברו מאז היית אתה ואני הייתי אני,
ועוד הרבה שנים יעברו עד שנוכל להיות שוב מי שהיינו פעם.
ההיסטוריה חוזרת. הכל חוזר על עצמו, וגם הגעגוע שלנו.
אתה אומר שאני כמו השושנה ואתה הנסיך קטן,
ואני לא אומרת כלום.
אתה אומר שאני השמש ואתה איקרוס,
ואני לא אומרת כלום.
אתה אומר שאתה כמו פנלופה ואני אודיסאוס, ואתה תחכה,
ואני לא אומרת כלום.
אתה אומר שאני השכינה ואתה שלמה,
ואני לא אומרת כלום.
אתה אומר לי שאתה אוהב אותי,
ואני לא אומרת כלום.
אני לא יכולה להבטיח כלום, מלבד מה שאני יכולה להבטיח...
ואני חושבת שכמו כל דבר מבריק שחשבתי, מישהו כבר אמר את זה לפניי, והרבה יותר טוב:
יום שלישי, 18 באוגוסט 2009
He's my man
ראיתי עכשיו את הסרט של ליאונרד כהן "I'm your man".משפט אחד שהוא אמר תפס אותי ומסרב לעזוב. הגדרה שלא מתיימרת להגדיר, לאהבה הכי טהורה שלא מתיימרת להיות אהבה.
הפשטות של האלוהות באנשים המוארים שביננו.
היא סיפר על יחסיו עם הזן מאסטר והמורה הרוחני שלו, רושי. על חוויותיו כנזיר בודהיסטי וכו'.
והוא אמר (תסלחו לי על התרגום החופשי): "רושי אמר: אני לא יפני, ואתה לא יהודי.רושי לא זן-מסטר, ולאונרד לא תלמיד זן. גרסאות אחרות של עצמנו יכולות להתעורר, שהן מעניינות יותר. וכך הוא נהיה חלק מחיי, וחבר 'עמוק' במובן האמיתי של חברות. מישהו שבאמת היה לו איכפת מ... או לא היה איכפת לו, אני לא לגמרי בטוח איזה מהם זה; או לגמרי לא היה לו איכפת לגבי מי שהייתי, ולכן מי שהייתי החל להצטמק. וככל שהייתי פחות ממי שהייתי, הרגשתי יותר טוב".
אם אמצא מישהו שבכנות לא יהיה לו איכפת מי אני, ולהיפך, אני משערת שאו שזו תהיה אהבת חיי (הן במובן הרומנטי והן במובן האפלטוני), או שזה יהיה הייאוש הכי תהומי שאחווה בחיי.
למען האמת, אני לא יודעת אם האנשים שואפים להכרה במי שהם באמת, או לשיתוף פעולה מירבי בהצגות שהם מעלים...?
למה יש יותר ערך? להתמודדות היומיומית עם האמת שלי, עם היותי מי שאני באמת? או ההתמודדות היומיומית עם מה שאני לא, או עם מה שאני מנסה להיות?
אותו כהן, אגב, אמר "Act the way you'd like to be and soon you'll be the way you act"...
ובאותו נושא בדיוק, הבהגוואד גיטה אומר "Man is made by his belief. As he believes, so he is".
זה בסיסי ונכון. בסופו של דבר כל אדם הוא מה שהוא מאמין שהוא, ולצורך העניין זה לא משנה מה הוא באמת, כי האמונה שלנו במשהו היא האמת היחידה הקיימת שנגישה לתודעה שלנו, עד שנשתכנע אחרת.
(יש גם תיאוריה בפסיכולוגיה של בחור שנקרא קולי, אם זכרוני אינו מטעה אותי....בכל זאת,לימודי הפסיכולוגיה שלי היו לפני שנים רבות :-). אז קולי (נניח) גורס ש"אדם הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא". נשמע מסובך? במילים פשוטות זה אומר שכולם חיים בסרט.)
אז מזה אהבה, או חברות אמיתית (שזה בגדול הינו הך)?
זה לקבל את האדם האהוב כמו שהוא בדיוק, על כל פגמיו, שגעונותיו וכיו"ב ולהשלים עם האי-שלמות שבשלם, או האם אהבה אמיתית היא בעצם להתעלם עד כמה שאפשר מכל הנ"ל ולהתייחס רק לתמצית ההוויה הגרעינית של מושא אהבתינו...? אולי זה קצת מדי פלספני...
בכל מקרה, אני מקווה שלא אחיה את חיי מבלי להבין...
ואם כבר אנחנו בכהן, יש משהו שכבר מזמן רציתי לעלות לפה.
שיר מתוך קובץ השירים האחרון שלו שייצא לאור (למיטב ידיעתי בכל אופן), כי זה אחד השירים הקסומים ביותר בעיני.
His Master's Voice
After listening to Mozart
(which I often did)
(which I often did)
I would always
Carry a piano
Up and down
Mt. Baldy
And I don't mean
A keyboard
I mean a full-sized
Grand piano
Made of cement
Now that I am dying
I don't regret
I don't regret
A single step
(from "Book of longing")
יום ראשון, 26 ביולי 2009
Requiem
Well....I've taken a small pick into hell lately.Not as bad, and definitely not as hot as most of you would've imagined...
It was a small hell. Privet. Relative. But then again - which one isn't? Sometimes small breaks like that, makes you really wonder about the foolish simplicity of your own imitations of life. We all live our lives as if it's real, like my guru Leonard Cohen would say,
not even knowing how true each single letter in this phrase is.
Or does he? In this case he is in fact God himself.
I sure can't say that I felt the angel of death breathing down my neck, but if he (or she) has some kind of an intern, I'm sure he passed me by a couple of times in the past week...
I can still smell him on my skin, in my breath.
I will always remember his touch.
I may have even seen him, but unfortunately I was passed out most of the time, seeing wonders in my oxygen mask...
It's unbelievable how you learn to re-appreciate the most simple, basic things....
Like air, and plain water, the ability to walk, or even get up.
Even the moment you realize you're feeling pain is semi-orgasmic, because in a way that's a proof you're still alive. All the cliches.
It's also unbelievable how fast those moments of rebirth are forgotten.
I thought about the need in people, especially our loved ones.
And I gotta admit, I was somewhat surprised to find out, for myself, that I'm most likely to wonder off when I feel it's time. Like a dog.
You neither need nor want nothing and no one. When you die, you die alone. Always.
I think I wondered off into my own steppes.
I'm sorry that I only proved myself to be a lonesome wolf.
I'm afraid I might be selfish.
I'm afraid I might be selfish.
I run, because I can't be weak.
I'm Hesse's Steppenwolf.
I'm Hesse's Steppenwolf.
Forgive me.
But you should know that I love you.
I keep seeing you in my drugged, murky dreams....
But you should know that I love you.
I keep seeing you in my drugged, murky dreams....
יום שבת, 4 ביולי 2009
תיאוריית האומללות היחסית
"אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא משמיע קול?"
אם אתה חי את חייך, ואין לך עדים, האם אתה חי באמת?
אני לא מצליחה להחליט ביני לבין עצמי, האם מה שקובע באמת בסופו של דבר זה איך אתה תופס את עצמך, או איך אחרים תופסים אותך?
אם החתול של שרדינגר מרחף בין שני מצבי קיום (חי או מת) לפני שהבוחן פותח את הקופסא ומתערב בניסוי - אזי אלה שמתבוננים בנו קובעים בסופו של דבר באיזה מצב קיום אנו נמצאים. ההתערבות היא חיצונית.
לעומת זאת, נניח שאני מתבססת על ניסוי שני הסדקים (כמו שאני מבינה אותו), שהעיקרון המנחה אותו הוא שלמעשה בכל רגע נתון מתקיימות כל האפשרויות האפשריות של מצב מסוים, הווה אומר אינפינטי של סגמנטים למציאות, ומה שקובע את תוצאת הניסוי היא אחר איזו אפשרות אנו בוחרים לעקוב (כי ברגע שנבחר אחת, מתבטלות כל האחרות) - אזי אלה אנחנו שבוחרים בכל רגע נתון למקד את תשומת ליבנו בחלקיק מסוים מתוך הוויתנו ולבנות עליו את המשכיות הקיום, בין אם ברמת המיקרו ובין אם ברמת המאקרו.
ובתכלס אני תוהה - אם זו אני שבסופו של דבר קובעת באיזה סגמנט של המציאויות החלופיות שלי אני בוחרת להימצא בכל רגע נתון, איך זה שאני מאמללת את עצמי בכל פעם מחדש?
לפעמים אני חושבת, שהייתי מעדיפה להיות החתול.
להאשים אחרים תמיד הרבה יותר קל, מאשר לקחת על עצמנו את האשמה על היותנו מי שאנחנו.
אם אתה חי את חייך, ואין לך עדים, האם אתה חי באמת?
אני לא מצליחה להחליט ביני לבין עצמי, האם מה שקובע באמת בסופו של דבר זה איך אתה תופס את עצמך, או איך אחרים תופסים אותך?
אם החתול של שרדינגר מרחף בין שני מצבי קיום (חי או מת) לפני שהבוחן פותח את הקופסא ומתערב בניסוי - אזי אלה שמתבוננים בנו קובעים בסופו של דבר באיזה מצב קיום אנו נמצאים. ההתערבות היא חיצונית.
לעומת זאת, נניח שאני מתבססת על ניסוי שני הסדקים (כמו שאני מבינה אותו), שהעיקרון המנחה אותו הוא שלמעשה בכל רגע נתון מתקיימות כל האפשרויות האפשריות של מצב מסוים, הווה אומר אינפינטי של סגמנטים למציאות, ומה שקובע את תוצאת הניסוי היא אחר איזו אפשרות אנו בוחרים לעקוב (כי ברגע שנבחר אחת, מתבטלות כל האחרות) - אזי אלה אנחנו שבוחרים בכל רגע נתון למקד את תשומת ליבנו בחלקיק מסוים מתוך הוויתנו ולבנות עליו את המשכיות הקיום, בין אם ברמת המיקרו ובין אם ברמת המאקרו.
ובתכלס אני תוהה - אם זו אני שבסופו של דבר קובעת באיזה סגמנט של המציאויות החלופיות שלי אני בוחרת להימצא בכל רגע נתון, איך זה שאני מאמללת את עצמי בכל פעם מחדש?
לפעמים אני חושבת, שהייתי מעדיפה להיות החתול.
להאשים אחרים תמיד הרבה יותר קל, מאשר לקחת על עצמנו את האשמה על היותנו מי שאנחנו.
יום שבת, 27 ביוני 2009
Dead can dance, but they can't eat my noodles
Sometimes, when I'm left alone all the dead souls come to visit.
All the ghosts, all the memories, come to life. All the wounds are opened wide.
The blood keeps dripping, the tears keep falling - it's always a mess, when I'm left alone.
When I'm alone, it's always dark, because there's no one to turn on the lights,
and they like the darkness - the dead.
All the ghosts, all the memories, come to life. All the wounds are opened wide.
The blood keeps dripping, the tears keep falling - it's always a mess, when I'm left alone.
When I'm alone, it's always dark, because there's no one to turn on the lights,
and they like the darkness - the dead.
I can't escape them, I can't hide, because obviously the dead swim in the darkness much better and I am.
I always drown. I sink like the fucking Empire State Building, collapsing under the weight of my own hopes and dreams.
Today is one of those days, and the dead are all here.
They walk back and forth in my living room, sit on my couch, look into my soul (and I can't stand it when they do that), they would even eat my noodles, but they can't hold the chopsticks. Basic physics of the afterlife.
It's kinda crowded in my small apartment with all of them here, and I feel like there's no air. I'm only inhaling this darkness, it's crawling into my throat, and it's thick, like a fog, and salty like solitude.
And there's a constant music, somewhat like a Pink Floyd song, with that vinyl records distant acoustics.
My tongue is getting numb, my eyes are drying out, my nostrils are widen, and my blood is getting too lazy to run throughout my veins. I guess it too understands that there's really no point.
And all the dead are coming closer, and surround me,
"We know that feeling", they say, "it's comforting, to realize that you're dying."
And all I'm waiting for, is this shredded poor heart to stop biting,
because while it is - I keep seeing you right in front me, as if you were that bright light in the end of the tunnel they're all talking about...
I always drown. I sink like the fucking Empire State Building, collapsing under the weight of my own hopes and dreams.
Today is one of those days, and the dead are all here.
They walk back and forth in my living room, sit on my couch, look into my soul (and I can't stand it when they do that), they would even eat my noodles, but they can't hold the chopsticks. Basic physics of the afterlife.
It's kinda crowded in my small apartment with all of them here, and I feel like there's no air. I'm only inhaling this darkness, it's crawling into my throat, and it's thick, like a fog, and salty like solitude.
And there's a constant music, somewhat like a Pink Floyd song, with that vinyl records distant acoustics.
My tongue is getting numb, my eyes are drying out, my nostrils are widen, and my blood is getting too lazy to run throughout my veins. I guess it too understands that there's really no point.
And all the dead are coming closer, and surround me,
"We know that feeling", they say, "it's comforting, to realize that you're dying."
And all I'm waiting for, is this shredded poor heart to stop biting,
because while it is - I keep seeing you right in front me, as if you were that bright light in the end of the tunnel they're all talking about...
Who said you can't die of a broken heart?
יום שני, 22 ביוני 2009
Est-ce que j'existe encore pour toi?
I think I did everything right...
I've got your toothbrush next to mine, and your sleepers by the bed.
I lay beside you every night, and kiss you goodnight.
I even put the red light on in the south-west corner.
I pour you tea, and I caress your hair.
And yet - you're not here.
I think I did everything right though. I don't understand.
יום שלישי, 2 ביוני 2009
"הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל"
לא פעם אני תוהה על מבנה הזכרונות שלנו.
איך יש דברים כל-כך לא חשובים שעושים הבדל של חיים שלמים, ואיך לפעמים חיים שלמים לא עושים שום הבדל.
זכרונות של החלונות בסלון שלנו ברוסיה, ועגבניות הבוסר שאמא שלי היתה מניחה על המשקוף על נייר עיתון, כדי שיבשילו.
זכרון של אבא שלי ז"ל, מקלח אותי בגיגית הפלסטיק ששימשה לי אמבטיה בדירת העמידר הראשונה שלנו בארץ, ואפילו את המילה ששאלתי אותו איך מאייתים.
רגע אחד כשבאתי אליו רק לשאול אותו אם הוא יבוא לשבת איתנו לארוחת ערב כשהוא למד למבחן.
פרק של טווין פיקס שנשארתי בבית כדי לראות, במקום ללכת לחזרה של התזמורת, ואת התאורה שהייתה בחדר באותו ערב.
זכרונות של החצר שלנו, כשהייתי בת 3 או 4, ושל עץ הדובדבן. של הנהר, של שיחי הפטל, ושל הטעם המלוח של המים מהבאר (שאני חושבת בוודאי היו ספוגי קרינה מצ'רנוביל, כי אחרת למה מי באר יהיו כ"כ מלוחים!?).
זכרונות של ריחות ילדות - ריח לילך, ריח שמיר וריח סתיו... זכרונות של צלילים, כמו צלילי המכוניות בכביש מחוץ לחלונה של סבתא, של המים הזורמים במקלחת. אקוסטיקה מופלאה שקורעת לי את הלב כל פעם מחדש עד היום, כי אני שומעת אותה גם בשירים של Joy Divison.
לפעמים יש זכרונות שמתקלפים מקירות הנפש הטחובים כמו צבע דהוי, משאירים פיסות, ואתה לפעמים לא זוכר את הצבע של המכונית, או את הטעם של הפטל, אבל תמיד תזכור את התחושה של הכאב העמום שעצם הניסיון להיזכר מעורר בך.
ויש זכרונות שהם עצמם קירות הנפש שלך. משהו בסיסי, משהו בהוויה שלך, שעושה אותך למי שאתה. משהו שמגדיר מחדש את מה שמעולם לא היה לו שם. כמו עוזרת הגננת הראשונה שלי, שהיתה פוזלת באופן מבעית.
כמו הפעם הראשונה שהצלחתי להירדם בגן, והתעוררתי כי בחלום הציקה לי נורא השאלה באיזו צבע השמיכה שלי.
כמו אותה פעם בקיבוץ, שהתעוררתי באמצע הלילה וגיליתי שאני לבד, ויצאתי בפיג'מה לחפש את ההורים שלי.
כמו משחקי השחמט עם אבא שלי, ופחיות ה-RC שהיינו טוחנים תוך כדי.
כמו הבובה הקטנה שקניתי לאמא שלי, שהחזיקה לב שהיה כתוב עליו "i miss you" כי לא הצלחתי להוציא את המילים האלה מהפה.
כמו הפעם ההיא שהתביישתי כל-כך שקיבלתי 75 במתמטיקה, בכיתה ו', ואת הרגע שחשבתי שמזל שאבא שלי כבר לא שם כדי לראות את זה...
כמו הפעם הראשונה ששכבתי עם בחורה.
כמו לראות את הזריחה מעל הגגות עם אהובתי, שהכינה צלחת ירקות חתוכים לארוחת בוקר.
כמו לפגוש מישהו שדומה להיטלר שתי טיפות מים, ב-5 לפנות בוקר באיבים.
כמו השיר "fields of gold" .
אני חושבת שאם הייתי מוציאה אפילו לבנה אחת מהקירות האלה, כנראה שכל נשמתי הייתה מתמוטטת. ואולי בארכיטקטורה שאחרי, בהרכבה מחדש, היה יוצא משהו אחר. אולי אפילו משהו שבאמת הייתי רוצה להיות.
אבל בסופו של דבר -
"Memories fade, cause they’re designed that way"
בסופו של עניין גם אלה שנקברים בתכריכים, וגם אלה שבארונות שווים בעיני התולעים.
איך יש דברים כל-כך לא חשובים שעושים הבדל של חיים שלמים, ואיך לפעמים חיים שלמים לא עושים שום הבדל.
זכרונות של החלונות בסלון שלנו ברוסיה, ועגבניות הבוסר שאמא שלי היתה מניחה על המשקוף על נייר עיתון, כדי שיבשילו.
זכרון של אבא שלי ז"ל, מקלח אותי בגיגית הפלסטיק ששימשה לי אמבטיה בדירת העמידר הראשונה שלנו בארץ, ואפילו את המילה ששאלתי אותו איך מאייתים.
רגע אחד כשבאתי אליו רק לשאול אותו אם הוא יבוא לשבת איתנו לארוחת ערב כשהוא למד למבחן.
פרק של טווין פיקס שנשארתי בבית כדי לראות, במקום ללכת לחזרה של התזמורת, ואת התאורה שהייתה בחדר באותו ערב.
זכרונות של החצר שלנו, כשהייתי בת 3 או 4, ושל עץ הדובדבן. של הנהר, של שיחי הפטל, ושל הטעם המלוח של המים מהבאר (שאני חושבת בוודאי היו ספוגי קרינה מצ'רנוביל, כי אחרת למה מי באר יהיו כ"כ מלוחים!?).
זכרונות של ריחות ילדות - ריח לילך, ריח שמיר וריח סתיו... זכרונות של צלילים, כמו צלילי המכוניות בכביש מחוץ לחלונה של סבתא, של המים הזורמים במקלחת. אקוסטיקה מופלאה שקורעת לי את הלב כל פעם מחדש עד היום, כי אני שומעת אותה גם בשירים של Joy Divison.
לפעמים יש זכרונות שמתקלפים מקירות הנפש הטחובים כמו צבע דהוי, משאירים פיסות, ואתה לפעמים לא זוכר את הצבע של המכונית, או את הטעם של הפטל, אבל תמיד תזכור את התחושה של הכאב העמום שעצם הניסיון להיזכר מעורר בך.
ויש זכרונות שהם עצמם קירות הנפש שלך. משהו בסיסי, משהו בהוויה שלך, שעושה אותך למי שאתה. משהו שמגדיר מחדש את מה שמעולם לא היה לו שם. כמו עוזרת הגננת הראשונה שלי, שהיתה פוזלת באופן מבעית.
כמו הפעם הראשונה שהצלחתי להירדם בגן, והתעוררתי כי בחלום הציקה לי נורא השאלה באיזו צבע השמיכה שלי.
כמו אותה פעם בקיבוץ, שהתעוררתי באמצע הלילה וגיליתי שאני לבד, ויצאתי בפיג'מה לחפש את ההורים שלי.
כמו משחקי השחמט עם אבא שלי, ופחיות ה-RC שהיינו טוחנים תוך כדי.
כמו הבובה הקטנה שקניתי לאמא שלי, שהחזיקה לב שהיה כתוב עליו "i miss you" כי לא הצלחתי להוציא את המילים האלה מהפה.
כמו הפעם ההיא שהתביישתי כל-כך שקיבלתי 75 במתמטיקה, בכיתה ו', ואת הרגע שחשבתי שמזל שאבא שלי כבר לא שם כדי לראות את זה...
כמו הפעם הראשונה ששכבתי עם בחורה.
כמו לראות את הזריחה מעל הגגות עם אהובתי, שהכינה צלחת ירקות חתוכים לארוחת בוקר.
כמו לפגוש מישהו שדומה להיטלר שתי טיפות מים, ב-5 לפנות בוקר באיבים.
כמו השיר "fields of gold" .
אני חושבת שאם הייתי מוציאה אפילו לבנה אחת מהקירות האלה, כנראה שכל נשמתי הייתה מתמוטטת. ואולי בארכיטקטורה שאחרי, בהרכבה מחדש, היה יוצא משהו אחר. אולי אפילו משהו שבאמת הייתי רוצה להיות.
אבל בסופו של דבר -
"Memories fade, cause they’re designed that way"
בסופו של עניין גם אלה שנקברים בתכריכים, וגם אלה שבארונות שווים בעיני התולעים.
יום חמישי, 28 במאי 2009
Vie des autres
לפעמים אני עוצמת עיניים ורואה חדרים.
מטבח קטן - אריחי קרמיקה מצהיבים דוממים על הקירות, שומרים סודות של שיחות שקטות בשעות לילה, נזהרים לא להיסדק- לא לגלות, שולחן קטן צמוד לקיר, ועליו מפת פלסטיק, שני כיסאות ירוקים מיותמים, חלון קטן. וגודל החפצים עומד בניגוד מוחלט לגודל הבדידות הנודפת מהם. כי החפצים קטנים הם, והבדידות כגודל העולם כולו.
ולפעמים זה סלון, עם חלון גדול היוצא למרפסת, וילון תחרה, אגרטל עם פרחים, ושרפרף קטן. וגודל החלון עומד בניגוד מוחלט לכמות האור שמסתננת דרכו פנימה. כי החלון כגודל העולם כולו, וכמות האור רק לאדם אחד בודד.
ואני לא יודעת אם אלה זכרונות מהחיים האלה, או הקודמים, או של מישהו אחר, או געגוע לעתיד.
מטבח קטן - אריחי קרמיקה מצהיבים דוממים על הקירות, שומרים סודות של שיחות שקטות בשעות לילה, נזהרים לא להיסדק- לא לגלות, שולחן קטן צמוד לקיר, ועליו מפת פלסטיק, שני כיסאות ירוקים מיותמים, חלון קטן. וגודל החפצים עומד בניגוד מוחלט לגודל הבדידות הנודפת מהם. כי החפצים קטנים הם, והבדידות כגודל העולם כולו.
ולפעמים זה סלון, עם חלון גדול היוצא למרפסת, וילון תחרה, אגרטל עם פרחים, ושרפרף קטן. וגודל החלון עומד בניגוד מוחלט לכמות האור שמסתננת דרכו פנימה. כי החלון כגודל העולם כולו, וכמות האור רק לאדם אחד בודד.
ואני לא יודעת אם אלה זכרונות מהחיים האלה, או הקודמים, או של מישהו אחר, או געגוע לעתיד.
הייקו TLV
ראיתי את שדרת נורדאו מבעד לחלון, כולה מכוסה עלים, כאילו היו מילות שירים שנישאו ברוח. אספתיהן...
*******
כל השדרה מכוסה עלים צהובים, הנושרים מהעצים מעליה,
זהו לא זמנם,
רק תחילת הקיץ.
אם העצים אינם יודעים את מקומם,
איך אני אדע?
*******
כל השדרה מכוסה עלים צהובים, הנושרים מהעצים מעליה,
זהו לא זמנם,
רק תחילת הקיץ.
אם העצים אינם יודעים את מקומם,
איך אני אדע?
יום שישי, 24 באפריל 2009
ימים של אושר
אני תוהה למה הכתיבה מתעוררת כצורך דווקא בזמני שפל.
כמו שסארטר אמר "אם אתה בן 16 ואתה כותב - סימן שאתה בן 16, אם אתה בן 30 ואתה כותב - סימן שאתה משורר". לדעתי, במקרה שלי זה יותר "אם אתה בן 16 ואתה כותב - סימן שאתה בן 16, אם אתה בן (כמעט) 30 ואתה כותב - סימן שאתה אומלל".
לפעמים אתה מוצא את עצמך בתחתית, נח עזוב, בודד וקרוע, ואתה מרגיש כאילו הדמעות חונקות אותך עד כדי עיוורון, וכל מה שאתה יכול לעשות כדי לשוב לנשום- הוא לקחת עט, או להתנפל על המקלדת , ולהתחיל לאנוס אותה בברוטליות, לתת לעצמך לבכות באותיות קוד ירקרקות , להיצרב לעד אי שם בנבכי המטריקס האינסופיים.
אבל - היום הוא לא יום כזה. היום התעורר בי הצורך ההפוך; לתעד יום מיוחד. אחר.
היום הבנתי שאושר הוא גם תחושה פיזית.
היום האוויר הרגיש לי אחר, היום הנשמה שלי התמלאה שלווה.
יום שישי, אחה"צ תל אביבי... האוויר די דחוס, אבל השמיים אפרוריים. לא התחשק לי לחזור הביתה, התחשק לי משהו אחר.
עליתי על 63, והחלטתי שלשם שינוי אני לא יורדת בתחנה המוכרת לי, אלא ממשיכה איתו עד הסוף. שוק הכרמל.
בד"כ אני לא אוהבת שווקים. דחיסות האנשים שם מציקה לי נורא. אבל היום הרגשתי אחרת...
התחלתי לשוטט בין הדוכנים...ריח של נוצות עוף חרוכות, של דגים טריים (או שלא ממש), צעקות של "הכל בשקל, הכל בשקל"....משהו שכבר כמה שנים לא הכנסתי את עצמי אליו. משהו מימים של ילדות, כשמקום הבילוי היחיד היה ללכת לשוק של ימי ראשון אצלנו...
יצאתי לנחלת בנימין. השמים התקדרו, המחנק השתחרר, ורוח נעימה, מלטפת, כמו רוח של אביב, או תחילת סתיו... פתאום הכל נראה לי יפה. הכל נראה לי פשוט. פתאום הכל נראה כ"כ נכון, ובמקום שהוא צריך להיות, בדיוק ככה, בדיוק בזמן. פתאום הרגשתי כאילו אני במקום אחר, נחלת בנימין נראית לי כמו שוק פשפשים באמסטרדם. אני עוצרת ליד בחור שרוקד סטפס, ולמרות שהוא מנסה לשמור על חזות מבדרת אפשר בבירור לראות את הסבל בפניו. אני משערת שהוא רוקד כך כבר שעות, וחלק ממני מרחם עליו מעט, אבל הוא מקסים אותי לגמרי... אני ממשיכה פנימה, לתוך הדוכנים, האוויר נהיה קריר, רוב החנויות מסביב נסגרות, כאילו מרימות ידיים ונכנעות, אחת -אחת. אני יוצאת לאלנבי ומגלה רחוב שקט. מנומנם. נטוש כמעט....שישי אחה"צ בתל אביב. אפשר שלא להתאהב בזה..? אני עולה לאוטובוס שלי, והוא כמעט ריק, הכבישים פנויים, יש רק אנשים מעטים ברחובות... אני שמה אוזניות ובוחרת מוזיקת מדיטציה, מנסה להשריש בי את התחושה הזאת של השלמות הרגעית. אני עוצמת עיניים ומבינה - כל מה שאני רואה מבחוץ, הוא כל מה שהייתי רוצה לראות מבפנים. רגע של הארה.
כמו שסארטר אמר "אם אתה בן 16 ואתה כותב - סימן שאתה בן 16, אם אתה בן 30 ואתה כותב - סימן שאתה משורר". לדעתי, במקרה שלי זה יותר "אם אתה בן 16 ואתה כותב - סימן שאתה בן 16, אם אתה בן (כמעט) 30 ואתה כותב - סימן שאתה אומלל".
לפעמים אתה מוצא את עצמך בתחתית, נח עזוב, בודד וקרוע, ואתה מרגיש כאילו הדמעות חונקות אותך עד כדי עיוורון, וכל מה שאתה יכול לעשות כדי לשוב לנשום- הוא לקחת עט, או להתנפל על המקלדת , ולהתחיל לאנוס אותה בברוטליות, לתת לעצמך לבכות באותיות קוד ירקרקות , להיצרב לעד אי שם בנבכי המטריקס האינסופיים.
אבל - היום הוא לא יום כזה. היום התעורר בי הצורך ההפוך; לתעד יום מיוחד. אחר.
היום הבנתי שאושר הוא גם תחושה פיזית.
היום האוויר הרגיש לי אחר, היום הנשמה שלי התמלאה שלווה.
יום שישי, אחה"צ תל אביבי... האוויר די דחוס, אבל השמיים אפרוריים. לא התחשק לי לחזור הביתה, התחשק לי משהו אחר.
עליתי על 63, והחלטתי שלשם שינוי אני לא יורדת בתחנה המוכרת לי, אלא ממשיכה איתו עד הסוף. שוק הכרמל.
בד"כ אני לא אוהבת שווקים. דחיסות האנשים שם מציקה לי נורא. אבל היום הרגשתי אחרת...
התחלתי לשוטט בין הדוכנים...ריח של נוצות עוף חרוכות, של דגים טריים (או שלא ממש), צעקות של "הכל בשקל, הכל בשקל"....משהו שכבר כמה שנים לא הכנסתי את עצמי אליו. משהו מימים של ילדות, כשמקום הבילוי היחיד היה ללכת לשוק של ימי ראשון אצלנו...
יצאתי לנחלת בנימין. השמים התקדרו, המחנק השתחרר, ורוח נעימה, מלטפת, כמו רוח של אביב, או תחילת סתיו... פתאום הכל נראה לי יפה. הכל נראה לי פשוט. פתאום הכל נראה כ"כ נכון, ובמקום שהוא צריך להיות, בדיוק ככה, בדיוק בזמן. פתאום הרגשתי כאילו אני במקום אחר, נחלת בנימין נראית לי כמו שוק פשפשים באמסטרדם. אני עוצרת ליד בחור שרוקד סטפס, ולמרות שהוא מנסה לשמור על חזות מבדרת אפשר בבירור לראות את הסבל בפניו. אני משערת שהוא רוקד כך כבר שעות, וחלק ממני מרחם עליו מעט, אבל הוא מקסים אותי לגמרי... אני ממשיכה פנימה, לתוך הדוכנים, האוויר נהיה קריר, רוב החנויות מסביב נסגרות, כאילו מרימות ידיים ונכנעות, אחת -אחת. אני יוצאת לאלנבי ומגלה רחוב שקט. מנומנם. נטוש כמעט....שישי אחה"צ בתל אביב. אפשר שלא להתאהב בזה..? אני עולה לאוטובוס שלי, והוא כמעט ריק, הכבישים פנויים, יש רק אנשים מעטים ברחובות... אני שמה אוזניות ובוחרת מוזיקת מדיטציה, מנסה להשריש בי את התחושה הזאת של השלמות הרגעית. אני עוצמת עיניים ומבינה - כל מה שאני רואה מבחוץ, הוא כל מה שהייתי רוצה לראות מבפנים. רגע של הארה.
יום שבת, 11 באפריל 2009
Hафига?
לפעמים הנשמה נסדקת.
Hепонятная свобода
обpучем сдавила гpудь,
И не ясно, что им делать -
или плыть, или тонуть
Коpабли без капитанов,
капитан без коpабля,
Hадо заново пpидумать некий смысл бытия.
Hафига?
יום רביעי, 8 באפריל 2009
מכה אפורה
יש ימים של בדידות אפורה.
אתה רואה אופניים צהובות שעונות על עמוד חשמל, או שומע את Suzanne ונדמה לך שאתה וודאי האדם הבודד ביותר עלי אדמות.
חלון האוטובוס נראה כמי גשמים עכורים, ואתה מצמיד את מצחך אליו, עוקב בעינייך אחרי הבתים שחולפים על פנייך, חלונות-חלונות, אחרי הנחשים הבלתי נגמרים של סימוני השוליים על האספלט הסדוק ואתה רואה רק אבק.. רק לכלוך עירוני אפור, אין אנשים, אין עיניים, אין קול. נדמה לך כאילו אין יעד סופי לא לאוטובוס שעליו עלית, ולא לחיים שלך,
חלון האוטובוס נראה כמי גשמים עכורים, ואתה מצמיד את מצחך אליו, עוקב בעינייך אחרי הבתים שחולפים על פנייך, חלונות-חלונות, אחרי הנחשים הבלתי נגמרים של סימוני השוליים על האספלט הסדוק ואתה רואה רק אבק.. רק לכלוך עירוני אפור, אין אנשים, אין עיניים, אין קול. נדמה לך כאילו אין יעד סופי לא לאוטובוס שעליו עלית, ולא לחיים שלך,
כאילו ת"א היא עיר רפאים ריקה מתוכן ומאנשים.
אתה מרגיש כמו הבחור ההוא בפרסומת של אורנג' שיוצא יום אחד וכל הרחובות של ניו יורק ריקים, ואתה מחפש במה להיאחז, מחפש יד מקרית של עובר אורח, רק לגעת קלות בקצות אצבעותיו, כדי להפיג את הבדידות הזאת. כדי להרגיש שאתה לא לגמרי לבד בפלנטה הזאת...
לפעמים בא לך לעצור באמצע הרחוב, להתיישב בתחנת אוטובוס, להעמיד פנים שגם אתה מחכה למשהו, שגם אתה בדרך לאנשהו, שיש מישהו שמחכה לך...
אתה הולך באבן גבירול, או בדיזינגוף, שישי אחה"צ, רוח אביבית - ואתה מרגיש שעוד רגע לא תוכל יותר, ואתה תעצור באמצע הרחוב ותתחיל לבכות. לא כי יש לך סיבה מיוחדת, לא כי אתה אומלל, או פצוע. אלא פשוט כי אתה האדם הבודד ביותר עלי אדמות.
יום שבת, 4 באפריל 2009
נוף ילדות...
גדלתי בעיר שכוחת אל איפשהו בדרום. בין שומקום לשומקום, אבל ליד עזה.
מאז שעברתי למרכז אני לא מבקרת שם בכלל, כי לא נשאר בה שומדבר שהוא באמת שלי....
יש לי געגוע לילדות רחוקה, כמעט נשכחת, לאדם שהייתי אז, לאנשים שהיו לצידי - אבל לא למקום.
העיירה הזאת תמיד היתה סוג של תחנת מעבר לכולנו.
אתמול נסענו לשם, לזוג חברים שעדיין גרים שם (משום מה).
הדרך לשם תמיד מעוררת בי זכרונות, ויש הרבה.
זה מעניין איך שככל שאתה חושב שהחיים שלך משעממים יותר, כך אתה צובר יותר זכרונות.
הדרכים הריקות של הדרום תמיד צובטות לי את לב. יש משהו שובה לב בשממה הזאת.
משהו שמביא אותך לדמעות ומשמח את הלב בו זמנית.
יש שלב מסוים בדרך לשם, שאין יותר פנסים על הכביש, שזה בעיני כמעט מטפורי.
אתה עובר ברגע מכביש מואר באור פנסים צהבהב ומשועמם לכביש עייף ומרופט, לחושך פרוותי מדובלל, מפלס את דרכך בזפת הלילה, רק האורות הרחוקים של הקיבוצים בסביבה, ושל עזה, עדיין מזכירים לך מדי פעם שאתה במימד מציאות ריאלי.
יום שישי, קרוב ל-1 בלילה.... אני יוצאת עם כוס קפה ונשענת על הגדר שלהם, שצופה אל הכביש הבינעירוני.
השקט הרועם הזה, דממה, חושך, משהו בבדידות הנשכחת הזאת מביא אותי לדמעות.
זהו נוף ילדותי. חשוך ודומם.
כדברי דה-סנט אכזופרי - "נוף זה הוא בעיני הנוף היפה ביותר והעצוב ביותר בעולם כולו"...
יום שישי בלילה- ואני לא שומעת אפילו צרצרים.
רק מכוניות מעטות, אולי אבודות, חולפות מדי פעם. תמיד לאנשהו, או מאיפשהו - אף פעם לא לכאן.
בלילה כזה אפילו לקפה יש טעם אחר. עם כל לגימה אני בולעת גם קצת מהאוויר המוכר עד כאב הזה, קצת מהחושך הזה, קצת מהשקט.
השקט הזה כנראה עשה אותנו מה שאנחנו. הוא מחלחל, מתחפר בתאים, נהיה סליל ד.נ.א..הוא נשאר איתנו לנצח.
תמיד צחקנו שאפשר להוציא את הבנאדם מהמקום הזה, אבל אי אפשר להוציא את המקום הזה מהבנאדם. כנראה שזה באמת נכון. יש משהו באוויר הזה שמדגדג לי את הנחיריים, משהו בריחות, בצליל של הרוח הזאת, בקור הנוגס של הלילה הדרומי שתמיד מזכיר לי את הילדות הרחוקה שלי. תמיד גורם לי להתגעגע, להיאנח, להיזכר בכל מה שהייתי פעם, מה שרציתי להיות, ולהתנצל על מה שנהייתי.
אולי נשאר בי יותר מהחושך הסמיך הזה משהייתי רוצה, ופחות מדי מהשקט...
מאז שעברתי למרכז אני לא מבקרת שם בכלל, כי לא נשאר בה שומדבר שהוא באמת שלי....
יש לי געגוע לילדות רחוקה, כמעט נשכחת, לאדם שהייתי אז, לאנשים שהיו לצידי - אבל לא למקום.
העיירה הזאת תמיד היתה סוג של תחנת מעבר לכולנו.
אתמול נסענו לשם, לזוג חברים שעדיין גרים שם (משום מה).
הדרך לשם תמיד מעוררת בי זכרונות, ויש הרבה.
זה מעניין איך שככל שאתה חושב שהחיים שלך משעממים יותר, כך אתה צובר יותר זכרונות.
הדרכים הריקות של הדרום תמיד צובטות לי את לב. יש משהו שובה לב בשממה הזאת.
משהו שמביא אותך לדמעות ומשמח את הלב בו זמנית.
יש שלב מסוים בדרך לשם, שאין יותר פנסים על הכביש, שזה בעיני כמעט מטפורי.
אתה עובר ברגע מכביש מואר באור פנסים צהבהב ומשועמם לכביש עייף ומרופט, לחושך פרוותי מדובלל, מפלס את דרכך בזפת הלילה, רק האורות הרחוקים של הקיבוצים בסביבה, ושל עזה, עדיין מזכירים לך מדי פעם שאתה במימד מציאות ריאלי.
יום שישי, קרוב ל-1 בלילה.... אני יוצאת עם כוס קפה ונשענת על הגדר שלהם, שצופה אל הכביש הבינעירוני.
השקט הרועם הזה, דממה, חושך, משהו בבדידות הנשכחת הזאת מביא אותי לדמעות.
זהו נוף ילדותי. חשוך ודומם.
כדברי דה-סנט אכזופרי - "נוף זה הוא בעיני הנוף היפה ביותר והעצוב ביותר בעולם כולו"...
יום שישי בלילה- ואני לא שומעת אפילו צרצרים.
רק מכוניות מעטות, אולי אבודות, חולפות מדי פעם. תמיד לאנשהו, או מאיפשהו - אף פעם לא לכאן.
בלילה כזה אפילו לקפה יש טעם אחר. עם כל לגימה אני בולעת גם קצת מהאוויר המוכר עד כאב הזה, קצת מהחושך הזה, קצת מהשקט.
השקט הזה כנראה עשה אותנו מה שאנחנו. הוא מחלחל, מתחפר בתאים, נהיה סליל ד.נ.א..הוא נשאר איתנו לנצח.
תמיד צחקנו שאפשר להוציא את הבנאדם מהמקום הזה, אבל אי אפשר להוציא את המקום הזה מהבנאדם. כנראה שזה באמת נכון. יש משהו באוויר הזה שמדגדג לי את הנחיריים, משהו בריחות, בצליל של הרוח הזאת, בקור הנוגס של הלילה הדרומי שתמיד מזכיר לי את הילדות הרחוקה שלי. תמיד גורם לי להתגעגע, להיאנח, להיזכר בכל מה שהייתי פעם, מה שרציתי להיות, ולהתנצל על מה שנהייתי.
אולי נשאר בי יותר מהחושך הסמיך הזה משהייתי רוצה, ופחות מדי מהשקט...
יום חמישי, 2 באפריל 2009
הבשורה ע"פ קירבי
לפעמים אני לא יכולה שלא לתהות לגבי המציאות החלופית של כל אדם ואדם.הרי כל אחד מאיתנו, בין אם מבחירה או לא, חי בסוג של בועה, במציאות שהיא לגמרי שלו, חסרת אובייקטיביות בעליל.
כל אדם חי אך ורק את החיים שהוא יכול להרשות לעצמו לדמיין.
כשאנחנו חושבים שאנחנו מתסכלים על משהו- אנחנו רואים את מה שאנחנו רוצים, או מסוגלים לראות, ולא את מה שקיים באמת.
כשאנחנו חושבים שאנחנו מקשיבים- אנחנו שומעים את מה שאנחנו רוצים או מסוגלים לשמוע, ולא את מה שנאמר באמת.
אז למה בעצם אנחנו מתפלאים כשאנחנו תולים במישהו ציפיות שתואמות את המציאות שאנחנו יצרנו לעצמנו, אבל לא את זו של אותו אדם שאנחנו מצפים וממנו וכ"כ נשברים מהאכזבה שבאה, באופן כמעט בלתי נמנע, בסופו של דבר?
הבעיה העיקרית של האנשים היום זה שהם שוכחים איך להקשיב באמת.
כשאתה חושב שאתה מקשיב למישהו, מה שאתה שומע זה למעשה את דעותייך שלך ואת הפרשנות שלך למה שנאמר. מה שנטמע בנו בסופו של דיאלוג זה לא הדיאלוג שניהלנו עם אדם אחר, אלא הדיאלוג שהתנהל בין האגו לסופר-אגו שלנו. הסקנו מסקנות, חרצנו גורלות, מתחנו ביקורת, שפטנו, צחקנו- אבל לא שמענו באמת את האדם שמולנו.
האנשים של היום נורא מלאים בעצמם. כ"כ מלאים- שאין מקום למישהו אחר להידחס פנימה.
כדי שתוכל להקשיב באמת למישהו אתה חייב לשחרר את עצמך, לתת חופש. אתה חייב להיות מוכן לוותר על עצמך, ולו למספר רגעים. אתה צריך להתמלא במישהו אחר. להיות חף מדעה, ביקורת, שיפוט. רק אז תוכל באמת לשמוע מישהו.
הקטע העצוב באמת זה שאנשים כ"כ מלאים בעצמם שאין להם אפילו מקום לאלוהות.
אנשים מתפללים, מיליארדי תפילות מדי יום ביומו, בכל העולם- וכמה מהם באמת מצפים לקבל תשובה?
התפילה של היום היא אינה תפילה – היא חנופה. לעיתים רשימות מכולת.
אל תבינו אותי לא נכון, אני מתייחסת בכבוד והערכה לדתות באשר הן, ולאנשים המייחסים את עצמם אליהן. אני מכבדת מסורות ומנהגים, אמונות וטקסים.
יש בית כנסת ליד הבית שלי. כל בוקר אני יוצאת לתחנת האוטובוס בסביבות השעה 6 בבוקר. הרחובות מפוהקים, עצלים, ריקים לגמרי מאנשים, ואפשר לראות רק את הצללים הנעים של המתפללים שהשכימו קום לתפילת שחרית. בקור מקפיא, בגשם. זה ראוי להערכה אינסופית בעיני, המסירות הזאת, ללא יוצא מן הכלל.
השאלה היא- בשביל מה?
מה לאלוהים ולעמודי הטקסטים השחוקים האלה? אלוהים כבר לא נמצא בבתי הכנסת הקטנים, לא בכנסיות או במסגדים, לא בספרים המאובקים, או במגילות המתפוררות, גם לא באבני הכותל או בפירמידות (כי שם, מן הסתם, יש רק חייזרים), לא בצלבים, או במחרוזות התפילה.... אלה האנשים שמאמינים בו שזקוקים לכל אלה. אלוהים עצמו לא זקוק לדבר.
אומרים שמעברת לארבעת הבשורות המוכרות מהברית החדשה קיימת בשורה נוספת, בשורתו המקורית של המורה עצמו, הבשורה ע"פ ישו, והיא כ"כ טבעית ומתבקשת שזה כמעט ובלתי אפשרי שלא לרצות להאמין שזו אכן התורה הנוצרית כולה במשפט אחד עיקרי-
"I am the light that is over them all. I am the All; the All has come forth from me, and the All has attained unto me. Split a piece of wood and I am there. Raise up the stone, an ye shall find me there"
אלוהים נמצא בכל, והכל נמצא בו. יכולת הכלה אוניברסלית, יכולת להכיל עולם ומלואו- במשמעות הכי ישירה של המשפט הזה. את העמקים, פסגות ההרים, הנהרות, סוסי הפרא, מרבי רגליים, עננים, ומיליארד סינים. חתיכת עבודה.
זו המהות הנשית – היכולת להכיל חיים. זו מהות האלוהים.
אני לא מתיימרת להיות פמיניסטית, לשרוף חזיות ולצאת הצהרות על האנדרוגיניות של האלוהים. אלוהים לא זקוק להגדרת מיגדר. מיותר לחלוטין. ממילא הוא בכל והכל בו.
ובכל זאת, אלוהים יצר את האדם בצלמו ובדמותו. ומשום מה אנחנו לא רואים 7 מיליארד אנשים עם זקן לבן וגלביה... כי צלם האלוהות לא במראה. האלוהות היא ביכולת ההכלה, יכולת ההקשבה, יכולת היצירה, יכולת הבריאה.
אנשים ניחנו ביכולות אלה, במתנות הגדולות מכולן.
וכשהאנשים ידעו להקשיב- האלוהים דיבר אליהם. כל היקום כולו דיבר אליהם. השמים מדברים אלינו, והרוח, והשמש, והמים, והעלים, ובעלי החיים. כולם מדברים באותה שפה. אולי רק למעט הונגרים ומונגולים.....
לפני כמה שנים מצאו כמה ציורי מערות עם ציורים של אנשים עם עיגול סביב ראשם. כמו באיקונות הקדושים הנוצריים.
לכולם יש את ההילה סביב ראשם. זה לא הילה של קדושה – זו הילה של רצפטיביות. של רגישות קליטה, שבבי אלוהות קטנים.
לכולנו יש את ההילה הזאת עד היום, אלא שהיום שכחנו איך להקשיב, שכחנו איך להסתכל.
אנשים היום עיוורים וחרשים, נתקלים זה בזה במקריות מצערת, כמו תאונות דרכים במסלולים האסטרליים, מחליפים פרטים- כמה חודשים, כמה שנים, - וממשיכים כל אחד לדרכו. שבורים ופגועים.
היחידים שלפעמים עדיין מצליחים להבחין בצללים העמומים של האמת- הם הילדים. וגם את המתנה המופלאה הזאת אנחנו ממהרים לשלול מהם. "אין מפלצות/תפסיק לדמיין דברים/זה סתם נראה לך/אין דבר כזה" אלה משפטים בוודאי תתפסו את עצמכם אומרים לא מעט לילדיכם. כל משפט כזה הוא תקיעת כדור ברקתו הרכה של ניצן שפיות אמיתית, אלוהית. "ילדים, הישמרו לכם מעצי הבאובב"....
אני אישית מגדירה את עצמי כאדם מאמין.
לא דתי – מאמין.
כי יש הבדל עצום בעיני בין המושג "דת" למושג "אמונה".
וזה מחזיר אותי לאותם מתפללים, מהבית כנסת ליד הבית שלי, למשל. או למיליונים אחרים.
הטקסיות הזו לא מבטאת בהכרח אמונה. זו סגידה, זו הערצה.
מה ההבדל בין 15 אנשים בבית כנסת קטן ברמת אביב ששרים מזמורים ומקריאים תפילות, לבין 10,000 איש באצטדיון, כשכולם יחד צורחים שיר של הפינק פלויד?
זו חוויה דתית לא פחות.
האמונה צריכה להיות עמוקה, פנימית, שורשית. האמונה היא התקווה. כן כן, זו ששורדת אחרונה. זו האמונה. אמונה היא אקסיומה. זה להאמין במשהו שאתה לא יכול לבדוק, שאתה לא יכול להוכיח או לכמת, אבל אתה פשוט יודע. אתה יודע שזה שם וזה אמיתי כ"כ שזה מעקצץ לך בידיים, שזה מחיש את דפיקות הלב שלך. אמונה זה כשאתה יכול לעצום עיניים ועדיין לראות הכל מבפנים, דרך הלב, כשאתה מצמיד אוזן לצדף ואתה שומע את הים- זו אמונה.
כי "אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין." (הנסיך הקטן)
האנשים של היום לא מאמינים באמת בשום דבר, חוץ מבג. יפית.
וזה טיפשי כמה שזה טיפשי.
מה שמצחיק אותי באנשים זה שהם מתפללים, מתחננים, בוכים, שמים פתקים בכותל, חוזרים על מנטרות, נוסעים לאשראמים, דופקים ת'ראש בהודו, מחפשים את עצמם בכל העולם בלי להבין שהריק הפנימי הולך איתם לכל מקום!
וזה לא משנה איפה תהיה- בטוקיו, בגואה, במוסקבה, באשחבד- הפנימיות שלך לא תשתנה. אתה תמיד תהיה אתה. חוק שימור האנרגיה. בנאדם לא משתנה באמת, הוא יכול להיות רק גרסאות של עצמו במימדים מקבילים של המציאות שהוא בוחר לעצמו ברגע נתון. זה הכל.
אנשים מחפשים- אבל לא מסתכלים. מתפללים- אבל לא מקשיבים. דופקים נאומים..."אלוהים יקר, תעשה לי ילד", "אלוהים יקר, תעשה שאזכה בלוטו", "אלוהים יקר, תוציא לי את היבלת".....אבל לא עוצרים לרגע לחכות לתשובה!!! זה לא נראה מגוחך?
למה כשאנחנו מתקשרים אחד עם השני במימד הפיזי אנחנו מתעצבנים וצורחים כשאנחנו לא מקבלים את התשובות שאנחנו דורשים, כשלא מתייחסים אלינו, או מתעלמים מאיתנו, ותמיד יש את אלה שצורחים לך שהם רוצים ת'מנהל (כן, עבדתי פעם בשירות לקוחות. I should know),
והנה- הם בעצמם פונים למנהל, הביג-בוס, בעל המניות הבלעדי, מקריאים רשימת מכולת, מייבבים משהו תוך כדי דמעות, וסוגרים את הדלת והולכים. בלי לחכות לתשובה, בלי לתת סיכוי לדיאלוג.
אז מה אנחנו מצפים ללמוד אם אנחנו לא מוכנים אפילו לקבל תשובות לבקשות שלנו?
אתה משלם במכולת ומצפה לקבל עודף. זה ייראה מוזר אם תיתן שטר של 100 על משהו שעלה לך 7.89 ותלך, מבלי לצפות להחזר. אז למה זה לא נראה לאנשים מוזר לפנות לאלוהים ולא לקבל תשובה?
לפנות למלאכים, ליקום, לחייזרים, לישויות נשגבות, לקול הפנימי, לאינטואיציה- תקראו לזה איך שאתם רוצים. הינו הך.
"בקע פיסת עץ- ואני שם, הרם אבן- ותמצא אותי...." כולנו אותו אחד. כולנו קשורים למקור.
עלינו רק להיזכר במה שתמיד ידענו. עלינו רק להיזכר איך פעם ידענו להקשיב, איך ידענו לראות. לחזור אל הפשטות המינימלית שבדברים. הטבע לא מסובך, הטבע אלמנטרי- והוא מושלם. מושלם כ"כ שאנחנו מנסים מאות שנים לחקות אותו...
גם אנחנו היינו מושלמים כמו הטבע פעם - פשוטים, מוארים, מושלמים.
ואז חיסלנו 6,000000 איש, ועוד עשרות מיליונים שאף אחד לא מזכיר, ואז נסענו לחפש ת'עצמנו במזרח, ואז המצאנו את "האח הגודל", ואת הפצצה האטומית ועוד כל מיני שטויות כמו השואב אבק של קירבי, זה שעושה לך ספונג'ה, כן- וגם את אלה שעדיין מתעקשים למכור אותו כי הם באמת מאמינים שמישהו עוד יקנה את החרא הזה. זאת, רבותיי- אמונה.
יום שלישי, 31 במרץ 2009
ל-א. ...
קורה לפעמים שאתה שומע שיר, או נתקל בביטוי כלשהו ונדמה לך כאילו הוא בא מתוכך? כאילו הוא שלך באמת, ומישהו אחר פשוט הפיח בו חיים, הוציא אותו לאויר העולם מהמרתפים החשוכים של התת-מודע שלך?
לי אישית זה קורה המון. המחשבות שלי נורא מפוזרות, פראיות, בלתי מרוסנות. אני בד"כ לא מצליחה לביית אותן ולהביא אותן להסתדר בשורות, מילה אחרי מילה, אות אחרי אות. אני תמיד מרגישה שהנסיונות האלה זה טבח עקוב מדם. שדה קרב, גיא בן הנום קטן - כי גם אם משהו שורד, הוא לרוב פצוע אנוש, מקוטע איברים ולעולם לא ישוב לקדמותו.
כל המילים שהייתי רוצה להגיד לך נאלמות, ראשי כאחוז שיתוק מסרב לחשוב, ורק הידיים נמשכות אלייך... רק לגעת, כמו בסלע הקדוש....
אבל יש רגעי חסד, שליבי מתמלא אור טהור, תחושת דז'ה-וו ואושר מעקצץ שוטפת אותי, ומשאירה אותי נקייה ושלווה מבפנים.
היה לי רגע כזה לפני שבוע. פתאום ראיתי שיר על המדרכה.
שיר פשוט וקסום.
שיר שמבטא את כל מה שהייתי רוצה להגיד לך באותו רגע, בצורה הטובה ביותר, והכ"כ יפה שלו...
אני מקווה שלא יהיה לך איכפת אם אני אקדיש אותו לך.
"את נרדמת
ואני אכנס ואשב
לרצפה אשב להביט עלייך
שותק ונכרי, בחדרך השלו
אחכה לך כמו נעלייך..."
(אלתרמן)
אחכה לך.
לי אישית זה קורה המון. המחשבות שלי נורא מפוזרות, פראיות, בלתי מרוסנות. אני בד"כ לא מצליחה לביית אותן ולהביא אותן להסתדר בשורות, מילה אחרי מילה, אות אחרי אות. אני תמיד מרגישה שהנסיונות האלה זה טבח עקוב מדם. שדה קרב, גיא בן הנום קטן - כי גם אם משהו שורד, הוא לרוב פצוע אנוש, מקוטע איברים ולעולם לא ישוב לקדמותו.
כל המילים שהייתי רוצה להגיד לך נאלמות, ראשי כאחוז שיתוק מסרב לחשוב, ורק הידיים נמשכות אלייך... רק לגעת, כמו בסלע הקדוש....
אבל יש רגעי חסד, שליבי מתמלא אור טהור, תחושת דז'ה-וו ואושר מעקצץ שוטפת אותי, ומשאירה אותי נקייה ושלווה מבפנים.
היה לי רגע כזה לפני שבוע. פתאום ראיתי שיר על המדרכה.
שיר פשוט וקסום.
שיר שמבטא את כל מה שהייתי רוצה להגיד לך באותו רגע, בצורה הטובה ביותר, והכ"כ יפה שלו...
אני מקווה שלא יהיה לך איכפת אם אני אקדיש אותו לך.
"את נרדמת
ואני אכנס ואשב
לרצפה אשב להביט עלייך
שותק ונכרי, בחדרך השלו
אחכה לך כמו נעלייך..."
(אלתרמן)
אחכה לך.
יום רביעי, 25 במרץ 2009
יש ימים שאתה נשבר.
ללא סיבה מסוימת. או בכל אופן לא אחת כזאת שתהייה מוכן להודות בה....
אתה פשוט נשבר.
כמו האנשים האלה שפתאום חוטפים התקף לב באמצע רחוב הומה אדם, בדרך לאנשהו, או חזרה מאיפשהו, נופלים ומתמוטטים. הבדל של רגע.
יש ימים שאתה מרגיש שתא השירותים בעבודה שלך זה תא וידויים קטן, כי שם אתה מרגיש הכי מוגן, ואתה בורח לשם, כי לפעמים החרא האמיתי הרבה פחות גרוע מהחרא המטפורי...
בוהה באריחים האפרפרים או בדלת הכחולה ובוכה בכי חנוק.
והדמעות מצטברות על הריסים, בוהקות כמו אבני חן קטנות אבל מכבידות על הנשמה שלך כמו סלעי בזלת, אתה מרים את העיניים והן שוברות את אור הפלורוסנט שמעלייך לעשרות קשתות קטנות, כמו פריזמות....האם לזה מתכוונים כשאומרים שהדברים העצובים יפים?
ללא סיבה מסוימת. או בכל אופן לא אחת כזאת שתהייה מוכן להודות בה....
אתה פשוט נשבר.
כמו האנשים האלה שפתאום חוטפים התקף לב באמצע רחוב הומה אדם, בדרך לאנשהו, או חזרה מאיפשהו, נופלים ומתמוטטים. הבדל של רגע.
יש ימים שאתה מרגיש שתא השירותים בעבודה שלך זה תא וידויים קטן, כי שם אתה מרגיש הכי מוגן, ואתה בורח לשם, כי לפעמים החרא האמיתי הרבה פחות גרוע מהחרא המטפורי...
בוהה באריחים האפרפרים או בדלת הכחולה ובוכה בכי חנוק.
והדמעות מצטברות על הריסים, בוהקות כמו אבני חן קטנות אבל מכבידות על הנשמה שלך כמו סלעי בזלת, אתה מרים את העיניים והן שוברות את אור הפלורוסנט שמעלייך לעשרות קשתות קטנות, כמו פריזמות....האם לזה מתכוונים כשאומרים שהדברים העצובים יפים?
יום ראשון, 22 במרץ 2009
***
So say you've been talking to God lately.
And in the end of your conversation he says "I'll see you around"
should you be panicking?.....
What' does "around" includes when you're God?
The Heavens? All is it EVERYTHING in general?...
So was it a polite goodbye, or a polite way of telling you to write your will?
Just wondering.
G'day
And in the end of your conversation he says "I'll see you around"
should you be panicking?.....
What' does "around" includes when you're God?
The Heavens? All is it EVERYTHING in general?...
So was it a polite goodbye, or a polite way of telling you to write your will?
Just wondering.
G'day
יום שישי, 20 במרץ 2009
To my true love
יש מלנכוליה מכשפת בעיר האפורה והגשומה הזו היום.
יש ניחוח בדידות מבורכת באוויר המקפיא, שכל משובו סוטר לך על פנייך ללא רחמים.
יש קסם אורבני כל כך מהמם ביום החורפי הזה שמתחשק לך לעצור הכל, להצמיד חזך אל הבטון הקר והרטוב של המדרכות הפרוצות, להצמיד את אוזנך אל האספלט ולשמוע את הלמות הפרסות של המכוניות בכביש...
משהו ישן וחם בניגוד בין האפור של החוץ, לבין הנורות הנדלקות בחלונות הבתים, אורות מחורצים בתריסים..
משהו שעוטף אותך, מנחם ומחבק...החורף הזה. החורף הזה מלא נחמה.מלא חמלה.
הוא קורא לך, מתדפק על חלונות נפשך, בתיפוף ענפים ברוח, בנקישת טיפות הגשם, קורא לך לצאת אליו.
ובא לך לפרוץ החוצה, לפתוח את דלתות ביתך ולהכניסו פנימה, שיסובב את כל האבק הישן של היומיום הכבד שלך מרצפתך, מרהיטיך, מעיניך... ואתה תתמסר לו, למגע אצבעותיו החלקות על עורך, על ריאותיך...
החורף הזה - כמה יפה הוא.
יש ניחוח בדידות מבורכת באוויר המקפיא, שכל משובו סוטר לך על פנייך ללא רחמים.
יש קסם אורבני כל כך מהמם ביום החורפי הזה שמתחשק לך לעצור הכל, להצמיד חזך אל הבטון הקר והרטוב של המדרכות הפרוצות, להצמיד את אוזנך אל האספלט ולשמוע את הלמות הפרסות של המכוניות בכביש...
משהו ישן וחם בניגוד בין האפור של החוץ, לבין הנורות הנדלקות בחלונות הבתים, אורות מחורצים בתריסים..
משהו שעוטף אותך, מנחם ומחבק...החורף הזה. החורף הזה מלא נחמה.מלא חמלה.
הוא קורא לך, מתדפק על חלונות נפשך, בתיפוף ענפים ברוח, בנקישת טיפות הגשם, קורא לך לצאת אליו.
ובא לך לפרוץ החוצה, לפתוח את דלתות ביתך ולהכניסו פנימה, שיסובב את כל האבק הישן של היומיום הכבד שלך מרצפתך, מרהיטיך, מעיניך... ואתה תתמסר לו, למגע אצבעותיו החלקות על עורך, על ריאותיך...
החורף הזה - כמה יפה הוא.
ביטוח לאומי - טוב ליהודים?
קראתי כתבה על מדען שמנסה להשהות חיים ולשמר אנשים.....
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3244724,00.html#addcomment
אחד הרעיונות המעניינים שקפצו לעיני מהכתבה הזאת זה בעצם הרעיון שלעיתים so called "חיי נצח" אלא בעצם לא חיים כמו שאנחנו תופסים את המושג הזה, אלא פשוט דחייה של רגע המוות. למעשה אתה ממשיך להתקיים במימד הפיזי- אבל רוב הסיכויים שהמימד המטה-פיזי שלך long gone. אז אני תוהה בעצם מה שווים ה"חיי" נצח האלה? הרי מה שמגדיר ומרכיב אותנו כבני אנוש אלא החוויות שאנו יוצרים וזוכרים, השתקפויות של אנשים אחרים בנו, ולהיפך, הרושם שאנו מותירים במישהו.
מגע. אנחנו חיים כשאנחנו שוברים למישהו את הלב, כך שגם כשיגליד לנצח נישאר שריטה בנשמה של מישהו, אנחנו חיים כשאנחנו גורמים למישהו לצחוק- כי, גם עם לרגע, גרמנו לפסיאודו-ג'נסיס בנפש אחרת, לחיוך, לשמחה. מה אנחנו שווים אם אנחנו מומיה משומרת במואוזוליאם הזיכרונות של עצמנו?
השורה האחרונה בכתבה הזאת גרמה לי להרהר....
"כל היצורים מתים, אבל הדברים שרודפים אותך - הם זוכים לחיות לנצח."
ופתאום תהיתי - מהם רוחות הרפאים של חיי? מה רודף אותי, ואת מי אני,אולי, רודפת? מה הייתי משנה, אם הייתי חיה עכשיו את כל חיי מחדש?
למען האמת- כשאני מסתכלת בדיעבד על רוב הדברים שעשיתי בחיי, גם אם לא הייתי מתגאה בהם, סביר להניח שלא הייתי משנה שומדבר. נכון שלא הייתי דוגמא ומופת למין האנושי, נכון שיש הרבה אנשים שוודאי נושאים זיכרונות ממני שרחוקים מלהיות נעימים.... וודאי פגעתי ברבים, העלבתי, שיקרתי, רקמתי מזימות...... אני לא מתיימרת להציג את עצמי כנפש זכה וטהורה, אני רחוקה מלהיות כזו, ואני לא בטוחה שלשם אני שואפת... אם אתה לא חוטא, אז כל פיסת אלוהים נראית לך כמו עיירה פרובינציאלית איפשהו בין אשקלון לשומקום.
הייתי משאירה הכל בדיוק כמו שזה. ממש תוך כתיבת שורות אלה אני משחזרת בראשי סצנות, שהייתי השחקנית הראשית בהם, ששיחקתי בכזו וירטואוזיות שה"קהל" האומלל שלי אפילו לא חשד שמדובר בהצגת יחיד גאונית... עולים בי זכרונות מאפיזודות שאני חושבת אולי הייתי צריכה להגיד משהו אחר? אולי להגיד את האמת? אולי היה כדאי להסתיר אותה? ובכל זאת- אם לא הייתי עושה את כל מה שעשיתי, לא הייתי הבנאדם שגדלתי להיות מתוך סבך התעלולים שלי, לטוב ולרע, לא הייתי לומדת את כל מה שלמדתי, לא הייתי חווה את כל מה שחוויתי, לא הייתי מתאהבת באנשים שהתאהבתי בהם, לא הייתי בוגדת באנשים שבגדתי בהם.
הרשו לי לצטט כאן את נביא האמת, רובי וויליאמס-
אחד הרעיונות המעניינים שקפצו לעיני מהכתבה הזאת זה בעצם הרעיון שלעיתים so called "חיי נצח" אלא בעצם לא חיים כמו שאנחנו תופסים את המושג הזה, אלא פשוט דחייה של רגע המוות. למעשה אתה ממשיך להתקיים במימד הפיזי- אבל רוב הסיכויים שהמימד המטה-פיזי שלך long gone. אז אני תוהה בעצם מה שווים ה"חיי" נצח האלה? הרי מה שמגדיר ומרכיב אותנו כבני אנוש אלא החוויות שאנו יוצרים וזוכרים, השתקפויות של אנשים אחרים בנו, ולהיפך, הרושם שאנו מותירים במישהו.
מגע. אנחנו חיים כשאנחנו שוברים למישהו את הלב, כך שגם כשיגליד לנצח נישאר שריטה בנשמה של מישהו, אנחנו חיים כשאנחנו גורמים למישהו לצחוק- כי, גם עם לרגע, גרמנו לפסיאודו-ג'נסיס בנפש אחרת, לחיוך, לשמחה. מה אנחנו שווים אם אנחנו מומיה משומרת במואוזוליאם הזיכרונות של עצמנו?
השורה האחרונה בכתבה הזאת גרמה לי להרהר....
"כל היצורים מתים, אבל הדברים שרודפים אותך - הם זוכים לחיות לנצח."
ופתאום תהיתי - מהם רוחות הרפאים של חיי? מה רודף אותי, ואת מי אני,אולי, רודפת? מה הייתי משנה, אם הייתי חיה עכשיו את כל חיי מחדש?
למען האמת- כשאני מסתכלת בדיעבד על רוב הדברים שעשיתי בחיי, גם אם לא הייתי מתגאה בהם, סביר להניח שלא הייתי משנה שומדבר. נכון שלא הייתי דוגמא ומופת למין האנושי, נכון שיש הרבה אנשים שוודאי נושאים זיכרונות ממני שרחוקים מלהיות נעימים.... וודאי פגעתי ברבים, העלבתי, שיקרתי, רקמתי מזימות...... אני לא מתיימרת להציג את עצמי כנפש זכה וטהורה, אני רחוקה מלהיות כזו, ואני לא בטוחה שלשם אני שואפת... אם אתה לא חוטא, אז כל פיסת אלוהים נראית לך כמו עיירה פרובינציאלית איפשהו בין אשקלון לשומקום.
הייתי משאירה הכל בדיוק כמו שזה. ממש תוך כתיבת שורות אלה אני משחזרת בראשי סצנות, שהייתי השחקנית הראשית בהם, ששיחקתי בכזו וירטואוזיות שה"קהל" האומלל שלי אפילו לא חשד שמדובר בהצגת יחיד גאונית... עולים בי זכרונות מאפיזודות שאני חושבת אולי הייתי צריכה להגיד משהו אחר? אולי להגיד את האמת? אולי היה כדאי להסתיר אותה? ובכל זאת- אם לא הייתי עושה את כל מה שעשיתי, לא הייתי הבנאדם שגדלתי להיות מתוך סבך התעלולים שלי, לטוב ולרע, לא הייתי לומדת את כל מה שלמדתי, לא הייתי חווה את כל מה שחוויתי, לא הייתי מתאהבת באנשים שהתאהבתי בהם, לא הייתי בוגדת באנשים שבגדתי בהם.
הרשו לי לצטט כאן את נביא האמת, רובי וויליאמס-
"no regrets, they don't work, no regrets now, they only hurt".....
ובכל זאת, יש רגע אחד בחיים שלי שהייתי חוזרת אליו בכל שניה, בכל רגע נתון מקיומי, והייתי מוכנה לקרוע בידיי החשופות את כל מיתרי הזמן, ולוותר על שנות אור- רק כדי שאוכל לחזור לרגע ההוא. פיסת תודעה שלנצח תישאר אפלולית, שורצת תולעי מצפון שמכרסמים פנימה, מחלחלות אל תוך הזיכרון....
הרגע ההוא בליל ה-23.5......הרגע שבו ראיתי את הריצוד הכחול של הטלוויזיה בסלון, ועמדתי במסדרון, יחפה, ברגליים קפואות ונטועות כ"כ עמוק ברצפת הבטון שיכולתי להרגיש את הרקבובית הלחה של האדמה, 4 קומות , ונצח שלם מתחתיי.
המסדרון הזה, שעם כל שנה הוא מתארך יותר ויותר בזיכרון שלי, 5 צעדים שהייתי יכולה לעשות- ואולי הייתי משנה את כל היקום. הייתי משנה את החיים שלי, את החיים שלו, של כולנו. 5 צעדים- וזה כל מה שמפריד אותי מאשמה נצחית, מגעגועים קשים מנשוא, מנשמה סדוקה לנצח. 5 צעדים- והייתי יכולה להיות בנאדם שלם.
5 צעדים- והוא היה יכול להיות לצידי.
מה שלעולם לא אוכל לשכוח זה את הרגש העמום הזה של הידיעה הקהה שזה יגיע. ידעתי, ידעתי ולא הייתי מסוגלת להבין את זה. ובבוקר ההוא פתחתי את עיני לתוך עולם אחר, מציאות שונה, אבל גם כ"כ צפויה ומוכרת. מציאות שהטילה בי את ביציה כמעט שבועיים קודם לכן, שפקעו בקולות נפץ וקריעה באותו בוקר.
העניין הוא, שאני חושבת שגם הוא ידע. הוא ידע את זה אפילו יותר טוב ממני, כי הוא הבין..
הוא לא נלחם, אפילו לא לרגע. הוא נתן לנו לגרור אותו בין מסדרונות בתי החולים, לשבת שעות במיון, בזמן שהוא הלך ודעך, בשקט, בהשלמה, בידיעה שלמה שזה לא יימשך הרבה.
אז אני תוהה בעצם- כשאתה יודע שאתה במרחק וויתור אחד מהחיים האלה שלך, לחיים אחרים של חופש מוחלט- למה להקפיא אותך במעופך כשאתה סוף סוף אוזר אומץ לקפוץ אל התהום? אין בעיניי תחושה נוראה יותר מלהיות כלוא בחדרי המתנה...
אם השהיית החיים היא כמו תור בביטוח לאומי – האם זה עדיין יעיל לאנושות?
ובכל זאת, יש רגע אחד בחיים שלי שהייתי חוזרת אליו בכל שניה, בכל רגע נתון מקיומי, והייתי מוכנה לקרוע בידיי החשופות את כל מיתרי הזמן, ולוותר על שנות אור- רק כדי שאוכל לחזור לרגע ההוא. פיסת תודעה שלנצח תישאר אפלולית, שורצת תולעי מצפון שמכרסמים פנימה, מחלחלות אל תוך הזיכרון....
הרגע ההוא בליל ה-23.5......הרגע שבו ראיתי את הריצוד הכחול של הטלוויזיה בסלון, ועמדתי במסדרון, יחפה, ברגליים קפואות ונטועות כ"כ עמוק ברצפת הבטון שיכולתי להרגיש את הרקבובית הלחה של האדמה, 4 קומות , ונצח שלם מתחתיי.
המסדרון הזה, שעם כל שנה הוא מתארך יותר ויותר בזיכרון שלי, 5 צעדים שהייתי יכולה לעשות- ואולי הייתי משנה את כל היקום. הייתי משנה את החיים שלי, את החיים שלו, של כולנו. 5 צעדים- וזה כל מה שמפריד אותי מאשמה נצחית, מגעגועים קשים מנשוא, מנשמה סדוקה לנצח. 5 צעדים- והייתי יכולה להיות בנאדם שלם.
5 צעדים- והוא היה יכול להיות לצידי.
מה שלעולם לא אוכל לשכוח זה את הרגש העמום הזה של הידיעה הקהה שזה יגיע. ידעתי, ידעתי ולא הייתי מסוגלת להבין את זה. ובבוקר ההוא פתחתי את עיני לתוך עולם אחר, מציאות שונה, אבל גם כ"כ צפויה ומוכרת. מציאות שהטילה בי את ביציה כמעט שבועיים קודם לכן, שפקעו בקולות נפץ וקריעה באותו בוקר.
העניין הוא, שאני חושבת שגם הוא ידע. הוא ידע את זה אפילו יותר טוב ממני, כי הוא הבין..
הוא לא נלחם, אפילו לא לרגע. הוא נתן לנו לגרור אותו בין מסדרונות בתי החולים, לשבת שעות במיון, בזמן שהוא הלך ודעך, בשקט, בהשלמה, בידיעה שלמה שזה לא יימשך הרבה.
אז אני תוהה בעצם- כשאתה יודע שאתה במרחק וויתור אחד מהחיים האלה שלך, לחיים אחרים של חופש מוחלט- למה להקפיא אותך במעופך כשאתה סוף סוף אוזר אומץ לקפוץ אל התהום? אין בעיניי תחושה נוראה יותר מלהיות כלוא בחדרי המתנה...
אם השהיית החיים היא כמו תור בביטוח לאומי – האם זה עדיין יעיל לאנושות?
יום רביעי, 18 במרץ 2009
הרהורים על יואל הופמן...
לפעמים נדמה לך שאתה רואה סימנים בכל מקום.סימנים של קדושה, הוכחות קטנות לאלוהות.
לפעמים אתה רואה הבזק של קרן אור על החלון, את הירקון מתעטף בערפל הבוקר, טיפת מים, גור חתולים - ונדמה לך לרגע שאתה אפוף בהתגלות אלוהית, שאתה עד לקסם הבריאה, והלב שלך מתרגש והולם בחוזקה ואתה רוצה לצחוק, ולבכות, לנשום את מלוא האוויר הקדוש הזה, ליפול על ברכייך ולהשיל את נעלייך מעל רגלייך...
ולעיתים אתה רואה מכונית חולפת, שרפרף קטן, חתיכת בצל חתוך על השיש, נדנדה יתומה בפארק או שומע צלצול בית ספר מרוחק ואתה מבקש את נפשך למות.
כל הסופיות של העולם נקווית פתאום לרגע אחד של ייאוש תהומי, ואתה מרפה את ידייך ומכופף את ראשך לחרב שתבוא...
יום שני, 16 במרץ 2009
לֵךָ...
לפעמים זה קופץ עליי פתאום. הגעגוע הזה. מחביא את עצמו במקומות הכי גלויים, כמו צל, ומסתער עליי לפתע במקומות חשוכים של הנפש. מכרסם בעורקיי כמו חולדת ביוב מורעבת.
הגעגוע הזה לא מפסיק להכאיב עם הזמן. הוא דוקר אותי כל פעם בכאב בלתי נסבל, שוב ושוב, במקומות המוכרים. הפצעים האלה כנראה לעולם לא יגלידו.
הגעגועים למשהו שמעולם לא היה לך קשים מנשוא.
הערגה הזו, הכמיהה לבנאדם שהייתי יכולה להיות אם היית לצידי. הכמיהה לאמת שהייתי יכולה לחיות אם היית מראה לי....
אומרים שהזמן מרפא פצעים.... אבל הזמן שלי כ"כ נוזלי שהוא רק משפשף וחוזר את הפצע, כמו גלים שנשברים על סלעים. הכאב נהיה מוכר, רגיל, יומיומי. חלק ממני. הגדרה עצמית. כמו צבע העיניים שלי, האצבעות, הנקיקים במדבר כף ידי היבשה... כל אחד מהם משרטט לי דיוקן שלך.
הגעגוע הזה לא מפסיק להכאיב עם הזמן. הוא דוקר אותי כל פעם בכאב בלתי נסבל, שוב ושוב, במקומות המוכרים. הפצעים האלה כנראה לעולם לא יגלידו.
הגעגועים למשהו שמעולם לא היה לך קשים מנשוא.
הערגה הזו, הכמיהה לבנאדם שהייתי יכולה להיות אם היית לצידי. הכמיהה לאמת שהייתי יכולה לחיות אם היית מראה לי....
אומרים שהזמן מרפא פצעים.... אבל הזמן שלי כ"כ נוזלי שהוא רק משפשף וחוזר את הפצע, כמו גלים שנשברים על סלעים. הכאב נהיה מוכר, רגיל, יומיומי. חלק ממני. הגדרה עצמית. כמו צבע העיניים שלי, האצבעות, הנקיקים במדבר כף ידי היבשה... כל אחד מהם משרטט לי דיוקן שלך.
איך אנשים מסוגלים לרצות לעצמם חיי נצח? בנצח אין חיים. הוא כל כולו המתנה. ציפייה. בציפייה- אין חיים.
הירשם ל-
רשומות (Atom)