תיאוריית האומללות היחסית

"אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא משמיע קול?"
אם אתה חי את חייך, ואין לך עדים, האם אתה חי באמת?
אני לא מצליחה להחליט ביני לבין עצמי, האם מה שקובע באמת בסופו של דבר זה איך אתה תופס את עצמך, או איך אחרים תופסים אותך?

אם החתול של שרדינגר מרחף בין שני מצבי קיום (חי או מת) לפני שהבוחן פותח את הקופסא ומתערב בניסוי - אזי אלה שמתבוננים בנו קובעים בסופו של דבר באיזה מצב קיום אנו נמצאים. ההתערבות היא חיצונית.
לעומת זאת, נניח שאני מתבססת על ניסוי שני הסדקים (כמו שאני מבינה אותו), שהעיקרון המנחה אותו הוא שלמעשה בכל רגע נתון מתקיימות כל האפשרויות האפשריות של מצב מסוים, הווה אומר אינפינטי של סגמנטים למציאות, ומה שקובע את תוצאת הניסוי היא אחר איזו אפשרות אנו בוחרים לעקוב (כי ברגע שנבחר אחת, מתבטלות כל האחרות) - אזי אלה אנחנו שבוחרים בכל רגע נתון למקד את תשומת ליבנו בחלקיק מסוים מתוך הוויתנו ולבנות עליו את המשכיות הקיום, בין אם ברמת המיקרו ובין אם ברמת המאקרו.
ובתכלס אני תוהה - אם זו אני שבסופו של דבר קובעת באיזה סגמנט של המציאויות החלופיות שלי אני בוחרת להימצא בכל רגע נתון, איך זה שאני מאמללת את עצמי בכל פעם מחדש?
לפעמים אני חושבת, שהייתי מעדיפה להיות החתול.
להאשים אחרים תמיד הרבה יותר קל, מאשר לקחת על עצמנו את האשמה על היותנו מי שאנחנו.