גדלתי בעיר שכוחת אל איפשהו בדרום. בין שומקום לשומקום, אבל ליד עזה.
מאז שעברתי למרכז אני לא מבקרת שם בכלל, כי לא נשאר בה שומדבר שהוא באמת שלי....
יש לי געגוע לילדות רחוקה, כמעט נשכחת, לאדם שהייתי אז, לאנשים שהיו לצידי - אבל לא למקום.
העיירה הזאת תמיד היתה סוג של תחנת מעבר לכולנו.
אתמול נסענו לשם, לזוג חברים שעדיין גרים שם (משום מה).
הדרך לשם תמיד מעוררת בי זכרונות, ויש הרבה.
זה מעניין איך שככל שאתה חושב שהחיים שלך משעממים יותר, כך אתה צובר יותר זכרונות.
הדרכים הריקות של הדרום תמיד צובטות לי את לב. יש משהו שובה לב בשממה הזאת.
משהו שמביא אותך לדמעות ומשמח את הלב בו זמנית.
יש שלב מסוים בדרך לשם, שאין יותר פנסים על הכביש, שזה בעיני כמעט מטפורי.
אתה עובר ברגע מכביש מואר באור פנסים צהבהב ומשועמם לכביש עייף ומרופט, לחושך פרוותי מדובלל, מפלס את דרכך בזפת הלילה, רק האורות הרחוקים של הקיבוצים בסביבה, ושל עזה, עדיין מזכירים לך מדי פעם שאתה במימד מציאות ריאלי.
יום שישי, קרוב ל-1 בלילה.... אני יוצאת עם כוס קפה ונשענת על הגדר שלהם, שצופה אל הכביש הבינעירוני.
השקט הרועם הזה, דממה, חושך, משהו בבדידות הנשכחת הזאת מביא אותי לדמעות.
זהו נוף ילדותי. חשוך ודומם.
כדברי דה-סנט אכזופרי - "נוף זה הוא בעיני הנוף היפה ביותר והעצוב ביותר בעולם כולו"...
יום שישי בלילה- ואני לא שומעת אפילו צרצרים.
רק מכוניות מעטות, אולי אבודות, חולפות מדי פעם. תמיד לאנשהו, או מאיפשהו - אף פעם לא לכאן.
בלילה כזה אפילו לקפה יש טעם אחר. עם כל לגימה אני בולעת גם קצת מהאוויר המוכר עד כאב הזה, קצת מהחושך הזה, קצת מהשקט.
השקט הזה כנראה עשה אותנו מה שאנחנו. הוא מחלחל, מתחפר בתאים, נהיה סליל ד.נ.א..הוא נשאר איתנו לנצח.
תמיד צחקנו שאפשר להוציא את הבנאדם מהמקום הזה, אבל אי אפשר להוציא את המקום הזה מהבנאדם. כנראה שזה באמת נכון. יש משהו באוויר הזה שמדגדג לי את הנחיריים, משהו בריחות, בצליל של הרוח הזאת, בקור הנוגס של הלילה הדרומי שתמיד מזכיר לי את הילדות הרחוקה שלי. תמיד גורם לי להתגעגע, להיאנח, להיזכר בכל מה שהייתי פעם, מה שרציתי להיות, ולהתנצל על מה שנהייתי.
אולי נשאר בי יותר מהחושך הסמיך הזה משהייתי רוצה, ופחות מדי מהשקט...
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה