יש ימים של בדידות אפורה.
אתה רואה אופניים צהובות שעונות על עמוד חשמל, או שומע את Suzanne ונדמה לך שאתה וודאי האדם הבודד ביותר עלי אדמות.
חלון האוטובוס נראה כמי גשמים עכורים, ואתה מצמיד את מצחך אליו, עוקב בעינייך אחרי הבתים שחולפים על פנייך, חלונות-חלונות, אחרי הנחשים הבלתי נגמרים של סימוני השוליים על האספלט הסדוק ואתה רואה רק אבק.. רק לכלוך עירוני אפור, אין אנשים, אין עיניים, אין קול. נדמה לך כאילו אין יעד סופי לא לאוטובוס שעליו עלית, ולא לחיים שלך,
חלון האוטובוס נראה כמי גשמים עכורים, ואתה מצמיד את מצחך אליו, עוקב בעינייך אחרי הבתים שחולפים על פנייך, חלונות-חלונות, אחרי הנחשים הבלתי נגמרים של סימוני השוליים על האספלט הסדוק ואתה רואה רק אבק.. רק לכלוך עירוני אפור, אין אנשים, אין עיניים, אין קול. נדמה לך כאילו אין יעד סופי לא לאוטובוס שעליו עלית, ולא לחיים שלך,
כאילו ת"א היא עיר רפאים ריקה מתוכן ומאנשים.
אתה מרגיש כמו הבחור ההוא בפרסומת של אורנג' שיוצא יום אחד וכל הרחובות של ניו יורק ריקים, ואתה מחפש במה להיאחז, מחפש יד מקרית של עובר אורח, רק לגעת קלות בקצות אצבעותיו, כדי להפיג את הבדידות הזאת. כדי להרגיש שאתה לא לגמרי לבד בפלנטה הזאת...
לפעמים בא לך לעצור באמצע הרחוב, להתיישב בתחנת אוטובוס, להעמיד פנים שגם אתה מחכה למשהו, שגם אתה בדרך לאנשהו, שיש מישהו שמחכה לך...
אתה הולך באבן גבירול, או בדיזינגוף, שישי אחה"צ, רוח אביבית - ואתה מרגיש שעוד רגע לא תוכל יותר, ואתה תעצור באמצע הרחוב ותתחיל לבכות. לא כי יש לך סיבה מיוחדת, לא כי אתה אומלל, או פצוע. אלא פשוט כי אתה האדם הבודד ביותר עלי אדמות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה