ימים של אושר

אני תוהה למה הכתיבה מתעוררת כצורך דווקא בזמני שפל.
כמו שסארטר אמר "אם אתה בן 16 ואתה כותב - סימן שאתה בן 16, אם אתה בן 30 ואתה כותב - סימן שאתה משורר". לדעתי, במקרה שלי זה יותר "אם אתה בן 16 ואתה כותב - סימן שאתה בן 16, אם אתה בן (כמעט) 30 ואתה כותב - סימן שאתה אומלל".
לפעמים אתה מוצא את עצמך בתחתית, נח עזוב, בודד וקרוע, ואתה מרגיש כאילו הדמעות חונקות אותך עד כדי עיוורון, וכל מה שאתה יכול לעשות כדי לשוב לנשום- הוא לקחת עט, או להתנפל על המקלדת , ולהתחיל לאנוס אותה בברוטליות, לתת לעצמך לבכות באותיות קוד ירקרקות , להיצרב לעד אי שם בנבכי המטריקס האינסופיים.
אבל - היום הוא לא יום כזה. היום התעורר בי הצורך ההפוך; לתעד יום מיוחד. אחר.
היום הבנתי שאושר הוא גם תחושה פיזית.
היום האוויר הרגיש לי אחר, היום הנשמה שלי התמלאה שלווה.
יום שישי, אחה"צ תל אביבי... האוויר די דחוס, אבל השמיים אפרוריים. לא התחשק לי לחזור הביתה, התחשק לי משהו אחר.
עליתי על 63, והחלטתי שלשם שינוי אני לא יורדת בתחנה המוכרת לי, אלא ממשיכה איתו עד הסוף. שוק הכרמל.
בד"כ אני לא אוהבת שווקים. דחיסות האנשים שם מציקה לי נורא. אבל היום הרגשתי אחרת...
התחלתי לשוטט בין הדוכנים...ריח של נוצות עוף חרוכות, של דגים טריים (או שלא ממש), צעקות של "הכל בשקל, הכל בשקל"....משהו שכבר כמה שנים לא הכנסתי את עצמי אליו. משהו מימים של ילדות, כשמקום הבילוי היחיד היה ללכת לשוק של ימי ראשון אצלנו...
יצאתי לנחלת בנימין. השמים התקדרו, המחנק השתחרר, ורוח נעימה, מלטפת, כמו רוח של אביב, או תחילת סתיו... פתאום הכל נראה לי יפה. הכל נראה לי פשוט. פתאום הכל נראה כ"כ נכון, ובמקום שהוא צריך להיות, בדיוק ככה, בדיוק בזמן. פתאום הרגשתי כאילו אני במקום אחר, נחלת בנימין נראית לי כמו שוק פשפשים באמסטרדם. אני עוצרת ליד בחור שרוקד סטפס, ולמרות שהוא מנסה לשמור על חזות מבדרת אפשר בבירור לראות את הסבל בפניו. אני משערת שהוא רוקד כך כבר שעות, וחלק ממני מרחם עליו מעט, אבל הוא מקסים אותי לגמרי... אני ממשיכה פנימה, לתוך הדוכנים, האוויר נהיה קריר, רוב החנויות מסביב נסגרות, כאילו מרימות ידיים ונכנעות, אחת -אחת. אני יוצאת לאלנבי ומגלה רחוב שקט. מנומנם. נטוש כמעט....שישי אחה"צ בתל אביב. אפשר שלא להתאהב בזה..? אני עולה לאוטובוס שלי, והוא כמעט ריק, הכבישים פנויים, יש רק אנשים מעטים ברחובות... אני שמה אוזניות ובוחרת מוזיקת מדיטציה, מנסה להשריש בי את התחושה הזאת של השלמות הרגעית. אני עוצמת עיניים ומבינה - כל מה שאני רואה מבחוץ, הוא כל מה שהייתי רוצה לראות מבפנים. רגע של הארה.