לבן על לבן

לפעמים אתה מת, והרוח שלך מסתובבת בבית, מקיר לקיר, מפינה לפינה. מושכת בשולי החצאית המוכתמת שלי, מקפיאה את בהונותיי.
לפעמים אתה מת, והשקט שלך מתיישב כמו ענן על לשוני, ואני נאלמת דום. עומדת כמו דמות מאיור יפני באמצע הסלון, פני בצבע הקירות, ורק השירטוט האדום של שפתיי הקטנות מפריד אותי מהבטון האלמוני.
אף אחד לא מבין אותי כמוך, וכנראה גם לא יבין. רובם חושבים שאני מוזרה, ואני הרי נמנית עם הרוב.
אבל אתה בא והולך, וחוזר והולך, ולפעמים אתה מת.
המשפטים הסתומים האלה, שברי מחשבות, ניסיון למצוא את המילים שיתארו את התמונות בראשי, מגורענות כמו מצגת שקופיות על סדין לבן כמו זו שהייתה לנו בילדותי. סדין לבן כמו רוח רפאים, כזו שהייתה לנו בילדותי.
לפעמים אתה מת, והוילון הלבן שמולי, על וו לבן, שתלוי על קיר לבן, שפונה אל חוץ לבן – מחוויר.
ואז אני מגלה שהרצפה בבית שלי עקומה. לא משנה כמה אני מנסה לגרוף את אהבתי אלייך פנימה, להטמיע אותה באריחים, להחביא מאחורי המיטה, להשאיר אותה כמו אבק בסדקים שבין הבאלטות – היא תמיד זוחלת חזרה, אל הדלת, החוצה. ואני מבינה, שאני לא יכולה לכלוא אהבה בין קירות הבית. היא לא שלי יותר, כי לפעמים אתה מת.

היום הוא אחד מאותם הימים שמּתֳ. בבוקר ראיתי את השמיים בלבן, פרוסים מעליי כמו מפת חג צחורה, מטפטפים לתוך עיניי כמו חלב ניגר, וידעתי.
ואני יודעת שאחזור הביתה, והוילון יהיה לבן, וגם הוו, והקיר שעליו הוא תלוי, והחוץ שאליו הוא פונה, והעיניים שלי, וקצות אצבעותיי, ודמי, ותקוותיי, וכל חיי.
הספרים שעל המדפים ישילו את האותיות בערימה קטנה לרגליי ויעמדו שם עירומים, אלפי דפים לבנים, ריקים – כמו ההיסטוריה שלי איתך.
ואני אזהר ללכת יחפה בבית כי האותיות השפיציות כואבות יותר מהכל - ש', ל', י' - ננעצות בכפות רגליי, מכאיבות עד דמעות. עם כל צעד הן רק הולכות ומתהדקות פנימה, ואני משאירה שובל טיפות אכזבה לבנות קטנות על הרצפה המחווירה והעקומה של הבית.

זה רק הולך ומתהדק...ש', ל', י'...וזה כואב, אבל נסבל, כי אני יודעת שזה ש', ל', י'....
ועם הזמן זה הופך להרגל, ואני כבר לא מבחינה בין מה שהוא אני ובין מה שדרכתי עליו בטעות בשעה שאיבדתי אותך שוב. אבל איכשהו לגופים זרים יש נטייה לדחות אותי, ותן לי להגיד לך –
שאין כאב גדול יותר מלנסות ולעקור את ש', ל', י' מעצמי.
כי מה שש',ל',י' נטמע בבשרי. כמו השם שלך, שהיה פעם רצף של אותיות שדרכתי עליו בטעות.
שהכאיב לי בכל צעד, עד שהפך להרגל, לחלק ממני, ועד שנאלצתי לעקור אותך, שלי, כי החלטת שפתאום אתה מת.