מחזיר נשמות אבודות

אני רוצה להיות מוכשרת.
כמו האנשים שיודעים להיות שם כשהשירה קוראת, שיודעים להקשיב למוזיקה כשהיא עפה, שיודעים לראות את העולם ברגעים שהוא נברא מחדש...
אני רוצה להיות נגועה באצבע אלוהים, מוארת, מלכת היהודים עם נזר סונטות על ראשי.
התודעה שלי מעכלת כל מחשבה טובה כמו חומצה הידרופלואורית, משאירה רק אדים בודדים של הגיגים שמתפזרים באוויר.
אני תוהה מתי התרחשה בתוכי המלחמה בין כוחות האור לכוחות החושך, כמו ב-"Nightwatch", ולמה לא הייתי שם לראות איך החושך גובר על האור..?
הטנטוס שלי גבר על הארוס, השיווה על הברהמה, העצלות על התשוקה.
אני רוצה ליצור שוב, כמו פעם, לחזור לעצמי.
אוקיי, אז נגיד שהנשמה שלי חווה חוויה חוץ-גופית. נגיד ב-5 השנים האחרונות. ומה איתי?!
היא ברחה, הזונה, עפה למרחבים אסטרליים או מוחשיים של ערבות אינסופיות, של שדות רחוקים, שמיים קפואים. ואני נשארתי רק הקליפה. סוג של Edgar suit. ריק, נגרר, חסר חיים.
פה ושם אני מרגישה פתאום צמרמורת קרירה בעמוד השדרה, או רואה תמונות של הווה מתמשך במקום שהוא לא אני, ואני מרגישה בכאב העוויתי הרגעי הזה, כמו קוצר נשימה, תחושה של מקום ריק, ורוחות רפאים של נוכחות שנשכחה.
כמו כיסא ריק, מצעים מקומטים, כוס על השולחן...

איך מחזירים נשמות אבודות?
ומה נשאר לי בינתיים?
לשבת ולומר שוב ושוב Om Namah Shivaya.
ושוב
ושוב
ושוב
Om Namah Shivaya
Om Namah Shivaya
Om Namah Shivaya
Om Namah Shivaya
Om Namah Shivaya
Om Namah Shivaya