והמלך היה אהוב, ונערץ, טוב לב ויפה תואר, אבל בדידותו של המלך היתה גדולה מבדידותם של הציפורים הנודדות,
ועצבותו של המלך היתה כעצבות השמיים כולם.
ולמלך היה קול זהב, וצחוק פעמונים, ושיער שחור כפחם, ועיניים בורקות כמו זריחה, נשמה של משי, ולב של ילד.
למלך היה הכל - חוץ ממנו עצמו.
עברו השנים, נשמות נולדו ומתו, אהבות החלו ונגמרו, כאבים באו וחלפו - ורק המלך נשאר מלך.
המלך נהיה לאגדה, והאנשים הפסיקו להאמין באגדות.
וכשאנשים מפסיקים להאמין, הם מוציאים את תיבת פנדורה שלהם תחת מיטתם, כמו ארגז מצעים מעופש, מנערים את האבק מהחטאים, ועוטים איש איש את צרותיו, כמו סדינים לבנים של הקו-קלאקס קלאן.
והסדינים הלבנים של התחלואים, והצרות, והשקרים התעופפו בשמי הממלכה, נתפסו בצריחי הארמון, כיסו את הגג,
ואת החלונות, ואת הארמון כולו.
וכך עמד האמרון שנים, מכוסה צרות מרופטות. והאריגים החלו להיפרם כמו חוטי הזיכרון של האנשים, הריקבון כרסם בהם, ופיסות-פיסות החלו שקרים לבנים, כמו עננים, להתעופף להם בממלכה.
והאנשים, כמו אנשים, שוכחים מהר מדי שהצרות והשקרים שמתעופפים בשמיהם למעשה היו שלהם מלכתחילה.
האריגים נרקבו, הזיכרונות החלידו, הזמנים נסדקו, וחומות הארמון החלו מתפוררים, ואיתם גם המלך.
והמלך איבד את יופיו, ונהיה כמעט שקוף, רואה ואינו נראה, משיל את עורו, מותיר אחריו חתיכות של זהות שמתעופפים כמו עלי שלכת נידפים.
ככה זה כשהאנשים שכל-כך אהבו אותך פעם שוכחים שהיית קיים.
האנשים רואים רק את מה שהם בוחרים לראות, רק את מה שהם זוכרים לראות.
וכך נעלם לו המלך, ונעלם הארמון, ורק פיסות של שקרים לבנים עוד מתעופפים מדי פעם, נתפסים בענפי העצים, נוחתים על לשוננו, נתלים על אוזנינו.
מי יודע...אולי, אם זכרתם להוציא גם את התקווה בתחתית ארגז המצעים המעופש שהיה תחת מיטתכם, תוכלו לעיתים עוד לשמוע את צחוקו של המלך בטיפוף הפעמונים של הגשם הראשון על העלים, או בצלצול מטבעות הזהב של מילותיו, או לראות את השתקפות המבט של עיניו השחורות בכוכבים.
ואולי פעם, בעוד כמה שנים, כשילדכם יביא עלה שלכת שהרוח הביאה אל סף ביתכם, תדעו שזו חתיכה של משהו טוב, פיסת זהות של מישהו שהיה פעם מלך. תטמינו את העלה בין דפיו של ספר עבה, שישמור על סודו של העלה לעולם, ותספרו לילדכם אגדה. על ממלכה שהיתה פעם, ועל מלך בעל קול זהב, וצחוק פעמונים, ושיער שחור כפחם, ועיניים בורקות כמו זריחה, נשמה של משי, ולב של ילד.
ותלמדו אותו לראות, ותלמדו אותו לגעת, ולהרגיש, ולהקשיב.
להקשיב לרוחות פרצים שעוד שורקות שירים ישנים מימי ילדותכם תחת התקרות הסדוקות של ארמון הרפאים, שמופיע מדי פעם בין ענני הלילה, כמו ספינה טרופה.
Le Roi Est Mort, Vive Le Roi!
MJ RIP
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה