לפעמים זה קופץ עליי פתאום. הגעגוע הזה. מחביא את עצמו במקומות הכי גלויים, כמו צל, ומסתער עליי לפתע במקומות חשוכים של הנפש. מכרסם בעורקיי כמו חולדת ביוב מורעבת.
הגעגוע הזה לא מפסיק להכאיב עם הזמן. הוא דוקר אותי כל פעם בכאב בלתי נסבל, שוב ושוב, במקומות המוכרים. הפצעים האלה כנראה לעולם לא יגלידו.
הגעגועים למשהו שמעולם לא היה לך קשים מנשוא.
הערגה הזו, הכמיהה לבנאדם שהייתי יכולה להיות אם היית לצידי. הכמיהה לאמת שהייתי יכולה לחיות אם היית מראה לי....
אומרים שהזמן מרפא פצעים.... אבל הזמן שלי כ"כ נוזלי שהוא רק משפשף וחוזר את הפצע, כמו גלים שנשברים על סלעים. הכאב נהיה מוכר, רגיל, יומיומי. חלק ממני. הגדרה עצמית. כמו צבע העיניים שלי, האצבעות, הנקיקים במדבר כף ידי היבשה... כל אחד מהם משרטט לי דיוקן שלך.
הגעגוע הזה לא מפסיק להכאיב עם הזמן. הוא דוקר אותי כל פעם בכאב בלתי נסבל, שוב ושוב, במקומות המוכרים. הפצעים האלה כנראה לעולם לא יגלידו.
הגעגועים למשהו שמעולם לא היה לך קשים מנשוא.
הערגה הזו, הכמיהה לבנאדם שהייתי יכולה להיות אם היית לצידי. הכמיהה לאמת שהייתי יכולה לחיות אם היית מראה לי....
אומרים שהזמן מרפא פצעים.... אבל הזמן שלי כ"כ נוזלי שהוא רק משפשף וחוזר את הפצע, כמו גלים שנשברים על סלעים. הכאב נהיה מוכר, רגיל, יומיומי. חלק ממני. הגדרה עצמית. כמו צבע העיניים שלי, האצבעות, הנקיקים במדבר כף ידי היבשה... כל אחד מהם משרטט לי דיוקן שלך.
איך אנשים מסוגלים לרצות לעצמם חיי נצח? בנצח אין חיים. הוא כל כולו המתנה. ציפייה. בציפייה- אין חיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה