ביטוח לאומי - טוב ליהודים?

קראתי כתבה על מדען שמנסה להשהות חיים ולשמר אנשים.....

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3244724,00.html#addcomment
אחד הרעיונות המעניינים שקפצו לעיני מהכתבה הזאת זה בעצם הרעיון שלעיתים so called "חיי נצח" אלא בעצם לא חיים כמו שאנחנו תופסים את המושג הזה, אלא פשוט דחייה של רגע המוות. למעשה אתה ממשיך להתקיים במימד הפיזי- אבל רוב הסיכויים שהמימד המטה-פיזי שלך long gone. אז אני תוהה בעצם מה שווים ה"חיי" נצח האלה? הרי מה שמגדיר ומרכיב אותנו כבני אנוש אלא החוויות שאנו יוצרים וזוכרים, השתקפויות של אנשים אחרים בנו, ולהיפך, הרושם שאנו מותירים במישהו.
מגע. אנחנו חיים כשאנחנו שוברים למישהו את הלב, כך שגם כשיגליד לנצח נישאר שריטה בנשמה של מישהו, אנחנו חיים כשאנחנו גורמים למישהו לצחוק- כי, גם עם לרגע, גרמנו לפסיאודו-ג'נסיס בנפש אחרת, לחיוך, לשמחה. מה אנחנו שווים אם אנחנו מומיה משומרת במואוזוליאם הזיכרונות של עצמנו?
השורה האחרונה בכתבה הזאת גרמה לי להרהר....
"כל היצורים מתים, אבל הדברים שרודפים אותך - הם זוכים לחיות לנצח."
ופתאום תהיתי - מהם רוחות הרפאים של חיי? מה רודף אותי, ואת מי אני,אולי, רודפת? מה הייתי משנה, אם הייתי חיה עכשיו את כל חיי מחדש?
למען האמת- כשאני מסתכלת בדיעבד על רוב הדברים שעשיתי בחיי, גם אם לא הייתי מתגאה בהם, סביר להניח שלא הייתי משנה שומדבר. נכון שלא הייתי דוגמא ומופת למין האנושי, נכון שיש הרבה אנשים שוודאי נושאים זיכרונות ממני שרחוקים מלהיות נעימים.... וודאי פגעתי ברבים, העלבתי, שיקרתי, רקמתי מזימות...... אני לא מתיימרת להציג את עצמי כנפש זכה וטהורה, אני רחוקה מלהיות כזו, ואני לא בטוחה שלשם אני שואפת... אם אתה לא חוטא, אז כל פיסת אלוהים נראית לך כמו עיירה פרובינציאלית איפשהו בין אשקלון לשומקום.
הייתי משאירה הכל בדיוק כמו שזה. ממש תוך כתיבת שורות אלה אני משחזרת בראשי סצנות, שהייתי השחקנית הראשית בהם, ששיחקתי בכזו וירטואוזיות שה"קהל" האומלל שלי אפילו לא חשד שמדובר בהצגת יחיד גאונית... עולים בי זכרונות מאפיזודות שאני חושבת אולי הייתי צריכה להגיד משהו אחר? אולי להגיד את האמת? אולי היה כדאי להסתיר אותה? ובכל זאת- אם לא הייתי עושה את כל מה שעשיתי, לא הייתי הבנאדם שגדלתי להיות מתוך סבך התעלולים שלי, לטוב ולרע, לא הייתי לומדת את כל מה שלמדתי, לא הייתי חווה את כל מה שחוויתי, לא הייתי מתאהבת באנשים שהתאהבתי בהם, לא הייתי בוגדת באנשים שבגדתי בהם.
הרשו לי לצטט כאן את נביא האמת, רובי וויליאמס-

"no regrets, they don't work, no regrets now, they only hurt".....
ובכל זאת, יש רגע אחד בחיים שלי שהייתי חוזרת אליו בכל שניה, בכל רגע נתון מקיומי, והייתי מוכנה לקרוע בידיי החשופות את כל מיתרי הזמן, ולוותר על שנות אור- רק כדי שאוכל לחזור לרגע ההוא. פיסת תודעה שלנצח תישאר אפלולית, שורצת תולעי מצפון שמכרסמים פנימה, מחלחלות אל תוך הזיכרון....
הרגע ההוא בליל ה-23.5......הרגע שבו ראיתי את הריצוד הכחול של הטלוויזיה בסלון, ועמדתי במסדרון, יחפה, ברגליים קפואות ונטועות כ"כ עמוק ברצפת הבטון שיכולתי להרגיש את הרקבובית הלחה של האדמה, 4 קומות , ונצח שלם מתחתיי.
המסדרון הזה, שעם כל שנה הוא מתארך יותר ויותר בזיכרון שלי, 5 צעדים שהייתי יכולה לעשות- ואולי הייתי משנה את כל היקום. הייתי משנה את החיים שלי, את החיים שלו, של כולנו. 5 צעדים- וזה כל מה שמפריד אותי מאשמה נצחית, מגעגועים קשים מנשוא, מנשמה סדוקה לנצח. 5 צעדים- והייתי יכולה להיות בנאדם שלם.
5 צעדים- והוא היה יכול להיות לצידי.
מה שלעולם לא אוכל לשכוח זה את הרגש העמום הזה של הידיעה הקהה שזה יגיע. ידעתי, ידעתי ולא הייתי מסוגלת להבין את זה. ובבוקר ההוא פתחתי את עיני לתוך עולם אחר, מציאות שונה, אבל גם כ"כ צפויה ומוכרת. מציאות שהטילה בי את ביציה כמעט שבועיים קודם לכן, שפקעו בקולות נפץ וקריעה באותו בוקר.
העניין הוא, שאני חושבת שגם הוא ידע. הוא ידע את זה אפילו יותר טוב ממני, כי הוא הבין..
הוא לא נלחם, אפילו לא לרגע. הוא נתן לנו לגרור אותו בין מסדרונות בתי החולים, לשבת שעות במיון, בזמן שהוא הלך ודעך, בשקט, בהשלמה, בידיעה שלמה שזה לא יימשך הרבה.
אז אני תוהה בעצם- כשאתה יודע שאתה במרחק וויתור אחד מהחיים האלה שלך, לחיים אחרים של חופש מוחלט- למה להקפיא אותך במעופך כשאתה סוף סוף אוזר אומץ לקפוץ אל התהום? אין בעיניי תחושה נוראה יותר מלהיות כלוא בחדרי המתנה...
אם השהיית החיים היא כמו תור בביטוח לאומי – האם זה עדיין יעיל לאנושות?