קורה לפעמים שאתה שומע שיר, או נתקל בביטוי כלשהו ונדמה לך כאילו הוא בא מתוכך? כאילו הוא שלך באמת, ומישהו אחר פשוט הפיח בו חיים, הוציא אותו לאויר העולם מהמרתפים החשוכים של התת-מודע שלך?
לי אישית זה קורה המון. המחשבות שלי נורא מפוזרות, פראיות, בלתי מרוסנות. אני בד"כ לא מצליחה לביית אותן ולהביא אותן להסתדר בשורות, מילה אחרי מילה, אות אחרי אות. אני תמיד מרגישה שהנסיונות האלה זה טבח עקוב מדם. שדה קרב, גיא בן הנום קטן - כי גם אם משהו שורד, הוא לרוב פצוע אנוש, מקוטע איברים ולעולם לא ישוב לקדמותו.
כל המילים שהייתי רוצה להגיד לך נאלמות, ראשי כאחוז שיתוק מסרב לחשוב, ורק הידיים נמשכות אלייך... רק לגעת, כמו בסלע הקדוש....
אבל יש רגעי חסד, שליבי מתמלא אור טהור, תחושת דז'ה-וו ואושר מעקצץ שוטפת אותי, ומשאירה אותי נקייה ושלווה מבפנים.
היה לי רגע כזה לפני שבוע. פתאום ראיתי שיר על המדרכה.
שיר פשוט וקסום.
שיר שמבטא את כל מה שהייתי רוצה להגיד לך באותו רגע, בצורה הטובה ביותר, והכ"כ יפה שלו...
אני מקווה שלא יהיה לך איכפת אם אני אקדיש אותו לך.
"את נרדמת
ואני אכנס ואשב
לרצפה אשב להביט עלייך
שותק ונכרי, בחדרך השלו
אחכה לך כמו נעלייך..."
(אלתרמן)
אחכה לך.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה