יש ימים שאתה נשבר.
ללא סיבה מסוימת. או בכל אופן לא אחת כזאת שתהייה מוכן להודות בה....
אתה פשוט נשבר.
כמו האנשים האלה שפתאום חוטפים התקף לב באמצע רחוב הומה אדם, בדרך לאנשהו, או חזרה מאיפשהו, נופלים ומתמוטטים. הבדל של רגע.
יש ימים שאתה מרגיש שתא השירותים בעבודה שלך זה תא וידויים קטן, כי שם אתה מרגיש הכי מוגן, ואתה בורח לשם, כי לפעמים החרא האמיתי הרבה פחות גרוע מהחרא המטפורי...
בוהה באריחים האפרפרים או בדלת הכחולה ובוכה בכי חנוק.
והדמעות מצטברות על הריסים, בוהקות כמו אבני חן קטנות אבל מכבידות על הנשמה שלך כמו סלעי בזלת, אתה מרים את העיניים והן שוברות את אור הפלורוסנט שמעלייך לעשרות קשתות קטנות, כמו פריזמות....האם לזה מתכוונים כשאומרים שהדברים העצובים יפים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה