אי שם ב-2009

כששוב ביקשתי לעצמי את הבלתי אפשרי, ורוחות הרפאים של ליבי השבור סטרו לי כל הלילה ולא נתנו מנוח רציתי לברוח.
5 בבוקר, יצאתי מהבית; כוס קפה, מצלמה ומפתחות של האוטו. אין לי מושג לאן ללכת.
אני אוהבת את ת"א מאוד, אבל המקומות שאני נוהגת להסתתר בהם מכירים אותי טוב מדי מכדי לא לשפוט אותי יותר.
רציתי טבע, רציתי אדמה. לעיתים המים שלי משתלטים עליי, גועשים מדי,סוערים מדי. הם מציפים אותי כמו גל צונאמי ענק וחסר רחמים, מרסקים את כל שוברי הגלים שאני בונה לעצמי במשך חודשים, לפעמים שנים, והאדמה שלי מתפוררת.
אני חייבת למצוא אותה, אם לא מבפנים אז לפחות מבחוץ. נסעתי לשדה. שדה לפני קציר, שיבולים בצבע השמש.
רציתי לגעת בכל אחד מהם, ללחוש לו את סודותיי, ללטף, לספר לו על כאביי ולהשאיר הכל שם. ללכת ולא להסתובב יותר, כמו פרידה ממאהב מאוס... שיקצרו את הצרות שלי יחד איתם.
ריח של טל, אדמה לחה, חיטה מעוברת. זה זה. זאת האדמה שלי.
אני מורידה נעליים והולכת יחפה - על הקוצים, האבנים, הגבעולים השבורים. זה כואב הרבה יותר ממה שציפיתי, אבל כך גם אי-המימוש של תקוותיי.
לרגעים הכאב היה קצת יותר מדי בשבילי ורציתי לעצור, לדלג חזרה לנעליים שלי, לוותר לעצמי גם הפעם, אבל הבנתי שמגיע לי. מגיע לי על זה שנתתי לאדמה שלי להתמוטט תחתיי. ממתי אני לא מסוגלת להתמודד עם כאב פיזי?

אני - שרגילה לדפוק את הראש בקיר ולדרוך על מגרפות, וליפול, ולהישבר. ממתי הכאב הפיזי גובר על הכאב הרגשי??? לאחד שברים לא פחות כואב מאשר להישבר. אלה תפרים בבשר החי.

ככה זה מרגיש להתחנן לסליחה. ככה זה מרגיש להתחנן לשיכחה. ככה זה מרגיש לבנות הכל מחדש. ככה זה.
ועמדתי שם לבד. כתם ברונטי מלוכלכך באמצע השדה הבלונדיני, רגליי באדמה, ידיי בכיסים, עיניי נשואות לזריחה שנראית כמו אבן חן מעושנת בתוך טבעת הזהב של החיטה, ואני רואה להקת ציפורים במעופה. ליבי איתן.
איך הן תמיד יודעות לאן לעוף? אלפי קילומטרים, עשרות ארצות, ואינסוף שמיים. ואני פה.
נדמה היה לי שמלמלתי תפילות. למען האמת אני לא בטוחה כבר בכלום. אם מלמלתי, האם הן לא נשמעו? הרי האל מלא רחמים. איך עליי הוא לא מרחם?

יהודה עמיחי צדק.
אלמלא הייתי אני מלאת אהבה, היתה האהבה בעולם ולא רק בי.