לפעמים אני עוצמת עיניים ורואה חדרים.
מטבח קטן - אריחי קרמיקה מצהיבים דוממים על הקירות, שומרים סודות של שיחות שקטות בשעות לילה, נזהרים לא להיסדק- לא לגלות, שולחן קטן צמוד לקיר, ועליו מפת פלסטיק, שני כיסאות ירוקים מיותמים, חלון קטן. וגודל החפצים עומד בניגוד מוחלט לגודל הבדידות הנודפת מהם. כי החפצים קטנים הם, והבדידות כגודל העולם כולו.
ולפעמים זה סלון, עם חלון גדול היוצא למרפסת, וילון תחרה, אגרטל עם פרחים, ושרפרף קטן. וגודל החלון עומד בניגוד מוחלט לכמות האור שמסתננת דרכו פנימה. כי החלון כגודל העולם כולו, וכמות האור רק לאדם אחד בודד.
ואני לא יודעת אם אלה זכרונות מהחיים האלה, או הקודמים, או של מישהו אחר, או געגוע לעתיד.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה