"הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל"

לא פעם אני תוהה על מבנה הזכרונות שלנו.
איך יש דברים כל-כך לא חשובים שעושים הבדל של חיים שלמים, ואיך לפעמים חיים שלמים לא עושים שום הבדל.
זכרונות של החלונות בסלון שלנו ברוסיה, ועגבניות הבוסר שאמא שלי היתה מניחה על המשקוף על נייר עיתון, כדי שיבשילו.
זכרון של אבא שלי ז"ל, מקלח אותי בגיגית הפלסטיק ששימשה לי אמבטיה בדירת העמידר הראשונה שלנו בארץ, ואפילו את המילה ששאלתי אותו איך מאייתים.
רגע אחד כשבאתי אליו רק לשאול אותו אם הוא יבוא לשבת איתנו לארוחת ערב כשהוא למד למבחן.
פרק של טווין פיקס שנשארתי בבית כדי לראות, במקום ללכת לחזרה של התזמורת, ואת התאורה שהייתה בחדר באותו ערב.
זכרונות של החצר שלנו, כשהייתי בת 3 או 4, ושל עץ הדובדבן. של הנהר, של שיחי הפטל, ושל הטעם המלוח של המים מהבאר (שאני חושבת בוודאי היו ספוגי קרינה מצ'רנוביל, כי אחרת למה מי באר יהיו כ"כ מלוחים!?).
זכרונות של ריחות ילדות - ריח לילך, ריח שמיר וריח סתיו... זכרונות של צלילים, כמו צלילי המכוניות בכביש מחוץ לחלונה של סבתא, של המים הזורמים במקלחת. אקוסטיקה מופלאה שקורעת לי את הלב כל פעם מחדש עד היום, כי אני שומעת אותה גם בשירים של Joy Divison.

לפעמים יש זכרונות שמתקלפים מקירות הנפש הטחובים כמו צבע דהוי, משאירים פיסות, ואתה לפעמים לא זוכר את הצבע של המכונית, או את הטעם של הפטל, אבל תמיד תזכור את התחושה של הכאב העמום שעצם הניסיון להיזכר מעורר בך.
ויש זכרונות שהם עצמם קירות הנפש שלך. משהו בסיסי, משהו בהוויה שלך, שעושה אותך למי שאתה. משהו שמגדיר מחדש את מה שמעולם לא היה לו שם. כמו עוזרת הגננת הראשונה שלי, שהיתה פוזלת באופן מבעית.
כמו הפעם הראשונה שהצלחתי להירדם בגן, והתעוררתי כי בחלום הציקה לי נורא השאלה באיזו צבע השמיכה שלי.
כמו אותה פעם בקיבוץ, שהתעוררתי באמצע הלילה וגיליתי שאני לבד, ויצאתי בפיג'מה לחפש את ההורים שלי.
כמו משחקי השחמט עם אבא שלי, ופחיות ה-RC שהיינו טוחנים תוך כדי.
כמו הבובה הקטנה שקניתי לאמא שלי, שהחזיקה לב שהיה כתוב עליו "i miss you" כי לא הצלחתי להוציא את המילים האלה מהפה.
כמו הפעם ההיא שהתביישתי כל-כך שקיבלתי 75 במתמטיקה, בכיתה ו', ואת הרגע שחשבתי שמזל שאבא שלי כבר לא שם כדי לראות את זה...
כמו הפעם הראשונה ששכבתי עם בחורה.
כמו לראות את הזריחה מעל הגגות עם אהובתי, שהכינה צלחת ירקות חתוכים לארוחת בוקר.
כמו לפגוש מישהו שדומה להיטלר שתי טיפות מים, ב-5 לפנות בוקר באיבים.
כמו השיר "fields of gold" .
אני חושבת שאם הייתי מוציאה אפילו לבנה אחת מהקירות האלה, כנראה שכל נשמתי הייתה מתמוטטת. ואולי בארכיטקטורה שאחרי, בהרכבה מחדש, היה יוצא משהו אחר. אולי אפילו משהו שבאמת הייתי רוצה להיות.
אבל בסופו של דבר -
"Memories fade, cause they’re designed that way"

בסופו של עניין גם אלה שנקברים בתכריכים, וגם אלה שבארונות שווים בעיני התולעים.