קליפות

דליה רביקוביץ', זכור לי, כתבה באחד השירים שלה "גם סלעים נשברים לפעמים, ולא מחמת זיקנה".
משפט שמלווה אותי כל חיי.
גם סלעים נשברים לפעמים...
גם קליפה של בצל נסדקת, וגם החלב נשפך מדי פעם.
לפעמים אפילו מחליקה לנו כוס מהיד, או צלחת, רחמנא ליצלן.
לפעמים דפים נתלשים מספר אהוב, ולפעמים גם זיכרונות.
ואז בא יום ואתה שוכח לבכות על הקליפה של הבצל, או על החלב, או על הכוס.
ואז בא יום ואתה שוכח לבכות על לב שנשבר.
ואז בא יום ואתה שוכח.

"А я сошла с ума...какая досада!"

הכתיבה תמיד היתה קרש הצלה בשבילי.
משהו שחייב לקרות ברגע שפל, בעתות טביעה, חנק.
תמיד אמרתי שאם הכתיבה טובה כנראה שכל השאר רע.
אבל עכשיו לא רע לי בכלל, אפילו ההיפך.
עכשיו אני נושמת לרווחה, עכשיו יש לי תחושה מעקצצת של ציפיה,
ובכל זאת- אני כותבת. יש לי כל-כך הרבה מחשבות במשך היום, שירים שנולדים ומתים כי אני לא מספיקה לרשום,
משפטים, הגיגים, רעיונות, חמשירים, תפילות....
מה זה אומר? שהתבגרתי? או שאני בהכחשה טוטאלית של מצבי?
לאור ההיכרות שלי עם עצמי אני מניחה שיתברר שהשני הוא הנכון, אבל אף פעם לא צריך להפסיק לקוות לפתעות.

פעם חלמתי שתיבת הדואר שלנו מלאים מכתבים. שאני פותחת אותה ועשרות מכתבים פורצים מתוכה כמו להק יונים ששוחרר לחופשי.
קראתי אז שחלום כזה מבשר על חדשות רעות. ואז סבא שלי נפטר.
היום אני באה הביתה, מדי יום, והתיבה ריקה.
אפילו לא ארנונה, או חשבון חשמל. יש בדידות גדולה מזו?

לפעמים גם חדשות רעות עדיפות על לא-כלום.

My love

בסוף הבנתי.
עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.
בסוף יודעים להבחין בין אמת ודמיון.
האהבה שלי, היא אמיתית. היא מוחשית.
יש לה ריח, וטעם, ותחושה. יש לה שם, וצליל והליכה משלה.
לאהבה שלי יש ריח של דובדבנים אפויים וסוכר שרוף. יש לה הליכה קופצנית, נמהרת מעט.
יש לה טעם של עור חמים, של מגע שפתיים בגוף. יש לה מגע רך והיא שמנמנה.
יש לה שם מתנגן, מתגלגל, כמו שאני אוהבת.
יש לה צליל שמימי, כמו שיר של Sigur Rós...וצחוק משוחרר.
יש לה קול מלטף, וחיבוק חם ומנחם כמו ריח של לחם טרי.

ויש לה תקווה.
טוב שכך, כי לי כבר לא נשאר הרבה.

גשם ראשון 2010

היום ה-8 באוקטובר, גשם ראשון.
תל אביב לובשת את הבעת הפנים החורפית שלה, הנוגה, הנקיה, האפרורית. זאת שאני כל כך אוהבת.
אני מתרגשת מגשם.
קשה לי להסביר את זה, אבל יש בו משהו מטהר, משמח, נוטע תקווה ונוטף עצבות בו זמנית. בערך כמוני.
איכשהו כשמתחיל הגשם, ויש לו את הריח שלו, ואת הצליל שלו, ואת המראה שלו - זה תמיד כמו לפגוש בנאדם אהוב, במקרה, אחרי שלא ראית אותו שנים, ולזהות את הריח המוכר, ואת מנגינת קולו, והלב נקרע מגעגוע של נוכחות שהיתה ואיננה.
ואני שומעת אותו, את הרעש של מיליוני טיפות שלכל אחת אנחה אחת משלה. אנחה אחת בלבד כשהיא נחבטת במדרכות, או בחלונות, או בליבי. אנחה אחת בלבד- והצליל הוא כמו שאון של איצטדיון שלם.
אני שומעת אותו, ונשמתי נודמת. משתקקת. מקשיבה.
היא שקטה, ואני שקטה. וחמימות מתפשטת בגופי, וחיוך על פניי.
בסופו של דבר גם אני הרי כמוהו בדיוק. אני מים. חומת רסיסים בודדים.
מתאדה לעיתים, מאושר, מרחפת, וחוזרת להתרסק ארצה מכאב. וככה חיים שלמים.

20 שנים של בדידות

20 שנה לקח לי לאהוב אותך.
20 שנה לקח לי להבין אותך.
20 שנה ברחתי ממך כמו מאש,
20 שנה היית העונש שלי.
20 שנה לקח לי עד שראיתי אותך, באמת, כמו שאת,
20 שנה לקח לי להתאהב בך.
20 שנה לקח לי לקבל את הכיעור שלך כאילו היה היופי השמימי בהתגלמותו.
20 שנה לקח לי להבין שהזוהמה שלך היא הקדושה הבלתי מלוטשת של המציאות.
20 שנה נשברתי, פעם אחר פעם, כדי להתאחות עכשיו במחיצתך.
20 שנה נשימותיי היו רדודות, עד שגיליתי אותך מחדש.
20 שנה לקח לי לשנוא אותך, כדי שאוכל לבסוף לחזור אלייך, כמו אדם ששב אל העפר.
20 שנה לקח לי להתבגר מספיק כדי להיות ראויה לך.


ולפעמים עוברים חיים שלמים, ואנחנו לא...

Donaudampfschiffahrtselektrizitätenhauptbetriebswerkbauunterbeamtengesellschaft

פירושה של המילה בכותרת הוא "המועדון למנהלים במשרד הראשי של שירותי הסירות החשמליות בדנובה".
ללא ספק, מילה הכרחית לכל הדעות.
מה שרק מוכיח שהאנשים (בייחוד הגרמנים) ביסודם כנראה מזוכיסטים. או סדיסטים. תלוי למי זה היה מיועד(בייחוד כשזה הגרמנים, לך תדע).
המילים הכי ארוכות בעברית הן, מסתבר -'מיקרופליאונטולוגיה' ו-'אינטרדיסצפלינריות'. והן אפילו לא באמת בעברית.
ומה שהכי מצחיק אותי, ובעיני זו האירוניה במיטבה, זו המילה Hippopotomonstrosesquippedaliophobia.
שמשמעותה היא, למעשה, 'פחד ממילים ארוכות'.
בוא נגיד שאתה יודע משמעותן של מילים כמו אספקלריה, אנדרלמוסיה, פוזמק, שגר-פגר וכו', אבל למעשה לעולם אינך משלב אותן בדיבור.
אז בוא נגיד גם, שאתה יודע מה היא משמעות החיים אבל אינך יודע איך לחיות אותם.
מה עשינו בזה?

Why?

Photo by David Gibson

או שתשאל תמיד "למה אני?"
או שתשאל תמיד "למה לא אני?"
אל תבלבל את אלוהים.

Great expectations

מתוקף עקרון הדטרמיניזם ניתן לשער שלכל אדם, כמו גם לכל דבר אחר, יש מטרה. יש סיבה לקיומו.

בואו נגיד שכולנו אטבים.
ולפעמים האטבים תלויים על חבל הכביסה, כמו אחרי גזר דין מוות; או מונחים בקופסא, זה על גבי זה, כמו גופות בבורות המוות - ומחכים.
כל אטב רוצה להחזיק כביסה. זה הייעוד שלו.
לחלוק פינת חולצה או מכנס עם עוד אטבים, או להתברך באחריות המלאה שבהחזקת גרב שלמה- כל אטב והייעוד שלו.
אבל קורה לפעמים שאטב נופל. לפעמים כל הדרך מהקומה ה-5.
שנים הוא ישב על חבל הכביסה, או בתוך קופסא, או החזיק בגאווה זוג תחתונים, ואז פתאום הוא נופל.
ומה יעשה אטב זרוק על האדמה?
ויכול אדם לעבור, ולאסוף אליו את האטב, ולתלות איזו ציפית, ויסתדרו דרכי עולם.
ולפעמים לא תימצא נפש אחת שתרצה בו.
אבל האטב עודנו אטב. גם אם אינו מחזיק כביסה.
ציפיות גדולות מדי יש לפעמים מאטב אחד קטן.

וריאציות על יואל הופמן

ראינו היום הומלס קורא עיתון בכיכר מסריק.
ואז פתאום תפס ראשו בידיו והתחיל לבכות. נשא עיניו לשמיים ושאל "איך?"
ואנחנו הנחנו לעצמנו שבוודאי גילה את משמעות החיים. ככה- מגזיר עיתון. דברים קורים.
והרי לא יכול בנאדם להבין פתאום את משמעות החיים ולא לבכות.
ואנחנו עמדנו כמה מטרים ממנו עם המצלמה שלנו, ולא יכולנו להביא את עצמנו לצלם אותו.
רגע של התגלות אלוהית; כיכר מסריק, עיתון, הומלס, משמעות החיים, ובכי מר. הרי יהיה זה חילול אם תהיה ידנו קלה על כפתור המצלמה כמו על הדק.
עמדנו והבטנו בו, וליבנו נשבר.
והוא רק טמן פניו בכפות ידיו, וניענע ראשו קדימה ואחורה ושאל "איך? איך? איך?"
ואנחנו פחדנו להתקרב.
הרי הבנה שכזו היא כמו נשורת גרעינית. ואם גם אנחנו, ידבק בנו החולי הזה, ואז גם אנחנו פתאום נתפקח ונבין?
מה לנו ולמשמעויות? מה לנו ולחיים?
והמשכנו ללכת.

Milk

באף מקום לא ראיתי את שביל החלב ברור
כמו שראיתיו בתעלת סואץ

באף אדם לא ראיתי את הייעוד שלי ברור
כמו שראיתיו בך

אבל אומרים שלא בוכים על חלב שנשפך
אז אני לא אבכה גם עלייך

Sleeping With Ghosts

בהתחלה רציתי לכתוב משהו עלייך. כי שוב אתה כאן.
משהו קצר.
או ארוך.
לא החלטתי. כי אני בנאדם לא החלטי.
אם הייתי יותר החלטית, הייתי מחליטה כבר מזמן להפסיק עם כל השטויות האלה. אבל לא. ושוב אתה כאן.
שוב הצבים שעל גבם מונח עולמי זוחלים לפינות שונות של קצות היקום, וכל העולם שלי נופל בסדק שנפער באמצע, לתוך אי וודאות חשוכה. או אולי בעצם יהיה יותר נכון לומר, שדווקא כשאתה כאן, הכל מתבהר לי בצורה כל-כך חדה שהעיוורון הלבן (כמו ב"על העיוורון") של הבהירות מסנוור אותי לתקופה מסוימת, עד שהכל חוזר לקדמותו. כי תמיד הכל חוזר.
גם הזמנים שלי איתך. גם כל המילים שאתה אומר לי, גם כל האהבות, וכל החיוכים, והעיניים הירוקות שלך.
הלוואי וכל תקוותי היו ירוקות כמו העיניים האלה....
רציתי לכתוב תזכורות לעצמי, אבל למה בעצם? הרי כל המילים שאתה אומר לי נחרטות על לוח ליבי כמו אותן אנדרטאות המלאות בשמות של נופלים וחללים. לפעמים אתה אפילו לא רואה את הסוף.
שוב אתה מחזיק לי את הידיים, מצמיד אותן לשפתייך, ללחייך. עוצם את העיניים, ושותק.
ואני מרגישה את דפיקות הלב שלך בקצות האצבעות שלי.
ואז אתה שוב אומר לי שאתה עדיין אוהב אותי. עברו 9 שנים מאז שזה התחיל, 8.5 שנים מאז שזה קרה, 8 שנים מאז שזה נגמר, 7.5 שנים מאז שהלכתי. את מה אתה עדיין אוהב???
אולי כשמישהו מאיתנו נשבר, ואנחנו אוספים את השברים אחד-אחד, לפעמים פיסות ממני ננעצות בך, ופיסות ממך מתחפרות בי, לנצח. כמו קאי, ששבב קרח נעוץ בליבו. אולי זה מה שאתה מבלבל עם אהבה.
אתה אומר לי שלא. אתה אומר לי שמעולם לא הספקנו להפוך להרגל אחד בשביל השניה, ולכן האהבה שלך מעולם לא התרגלה אליי באמת, וכך אתה יודע שזו באמת אהבה. כי גם כשאתה הולך לישון היא עוד יושבת ליד הטלפון, ומדמה לשמוע את הקול שלי מהצד השני של העולם. זה מה שאתה אומר.
ושוב מגיעות הדמעות, כמו תמיד, באינספור הפעמים הקודמות, כי אני מדמיינת אהבה כל-כך בודדה, ישובה לילות לצד הטלפון, ליד חלון לונדוני קודר. איך אפשר לא לרחם עליה עד דמעות? ואתה אומר לי, שוב, 'אל תבכי. בואי איתי. מה כבר נשאר לך פה?'
ומה יש לי שם...? תה וסקונס? ואותך.
איכשהו איתך אני תמיד מרגישה שלמה. כל המרחקים ביננו מצטמצמים- קילומטרים, זמן, אשמה. 
לא משנה כמה שנים עוברות, לא משנה כמה אנחנו משתנים, לא משנה כמה שיערות שיבה אני יכולה לספור עכשיו על ראשך- אני אוכל לזהות את הנשימות שלך בין 1000 אנשים ברחוב הומה. אני אוכל לשמוע את השקט שלך גם בדממת שיממון. נשמתי התאומה...לא הספקנו להפוך להרגל, ועדיין אנחנו מכירים אחד את השניה יותר טוב ממה שאנחנו מכירים את עצמנו.
ובעצם, כל פעם שאני כותבת עליך, אני כותבת את אותם דברים.
אני אומרת לך, הכל חוזר על עצמו. השעות, המחשבות, הגורלות.
אפילו כדור הארץ מסתובב תמיד באותו הציר, אז איך אנחנו חוטאים בהיבריס של המחשבה שאנחנו נצליח לשנות סדרי עולם?
ובכל זאת הלכתי. לפני 7.5 שנים, הלכתי. ומאז עם כל צעד שאני עושה, אני מקווה שאולי אצליח לגרום לכדור הארץ לשנות את מסלולו, לשנות כיוון, כדי שגם החיים שלי יסתובב בכיוון הההפוך. ממך והלאה.
אהבתי אותך תמיד. תמיד אמשיך לאהוב. מעולם לא וויתרתי עליך, לעולם לא אוותר.
את המיתות שלנו מתנו ביחד, אבל את החיים שנועדנו לחיות בגלגול הזה, נחיה בנפרד, והרחק אחד מהשניה.
אין דבר קשה יותר מלשנות את הקארמה של עצמך. מלקחת את הגורל לידיים שלך, מלבחור בלבחור, מלוותר על אדם אהוב.
קל יותר אפילו לגרום לכדור הארץ להסתובב לכיוון השני.

Sleeping With Ghosts

The sea's evaporated

Though it comes as no surprise

These clouds we're seeing

They're explosions in the sky

It seems it's written

But we can't read between the lines

Hush

It's okay

Dry your eyes

Dry your eyes

Soulmate dry your eyes

Dry your eyes

Soulmate dry your eyes

Cause soulmates never die

גולם

לפעמים גם אהבות מתות.
ורק הגעגועים למה שהיינו פעם, כשאהבנו, מעופפים כמו מוזות במרחבים האינסופיים של הנשמות.
והזכרונות, כמו מלאכי השרת, מבדילים בין שמיים ומים.
ולפעמים הקו מטשטש, ואתה לא יודע עוד איפה נגמר הרקיע ואיפה מתחילים המים, או ההיפך.
ואתה כותב לאהבה שלך "אמת" על המצח, ומחיה אותה. והנה היא נמצאת בעולם.
קליפה ריקה של משהו שהעלית מן האוב, קיימת לצידך.
אבל לפעמים אהבות פשוט מתות.
במיוחד אחרי שאתה כותב להן את האמת על המצח.
אמת.
מת.

Nuts

לפעמים אלוהים נותן לך אגוזים,
ואז מרסק לך את כל השיניים, בדיוק ברגע שטעמת מהם.
ולך תישאר עכשיו עם הטעם האדמתי-מתקתק של האגוזים בפה,
ועם הטעם של הדם שניגר בפנים.
ואתה כבר לא יודע אם הדם זה רק כי ריסקו לך ת'פרצוף, או כי ריסקו לך את הלב.

הרהוריישן....

לפעמים בדידות חלולה קופצת עלייך ככה סתם.
אפשר ממש להרגיש אותה על הכתפיים, נושפת בעורף. יש לה ריח טחוב וטעם של מתכת קרה.
טעם של עצבות.
באיטלקית הכל נשמע יותר טוב. באיטלקית אפילו העצבות הכי תהומית נשמעת פואטית להפליא. אתה מרגיש כמו פטררקה- מאוהב ושבור לרסיסים. אבל היי- לפחות איטלקי. חצי נחמה.
Gusti solitudine come il ferro a freddo, come risulta...

ואז לפעמים אתה מרים ספר של יואל הופמן ואת מבין שגם לנייר המחולל באותיות דפוס שחורות יש נשמה.
כמו טביעות אצבעות על גוף חיוור של אישה שמאות אצבעות מטונפות נגעו בו והשאירו חותמם לנצח.
גם הנשמות המחוללות והחוטאות שבעולם מהממות ביופיין.
ולפעמים רפיון אסוציאטיבי זה דבר שלא מוערך מספיק.
אתה קורא יואל הופמן, וחושב שוודאי יש אנשים שלא יבינו. כמו ההם שקראתי פעם בטוקבקים באתר של הארץ.
אבל אני גאה להיות שונה. בשבילי כל מילה, היא כמו ה-Sonata Pathetique של בטהובן. החיתוכים, ההרמוניה, האינטנסיביות, הטכניקה. הלוואי שיכולתי גם אני ככה. הלוואי והייתי.
גם לי יש מחשבות מפוזרות, ואני מתאמצת לרסן אותן. הופמן לא- ואצלו זה פואטיקה מושלמת. עליי היו אומרים "סכיזופרנית", כמו המרצה לפסיכיאטריה שהיה לי בשנה א'.
היופי תופס אותי בדברים הקטנים ביותר. פתאום אני מרגישה חמימות עולה מבפנים, ויש רגעים שאני מבינה שאלוהים הוא לא באמת אקסיומה.
הוא מוכיח את קיומו ברגעים קטנים ומלאי חסד.
כמו היום. כיתה שלמה, תריסים מוגפים, חריץ אור מהחלון, והשולחן נחתך בקרן אור עייפה, ג'ינג'ית, רגע אחרי השקיעה, רגע לפני החשיכה. כמו נערה לפני שמאבדת את בתוליה, הזוהר הזה בפנים...
אתה מסתכל על כוס קלקר עם סימני שיניים בדפנות, ועליה קרן אור ואתה מתמוגג. באינרציה רגעית יש דחף להוציא את המצלמה ולתעד את היופי הכ"כ בנאלי הזה, יופי שלא כולם יבינו. רובם לא.
אבל אתה ואלוהים- יודעים בדיוק במה מדובר. כוס קלקר....
ואז מגיעה ההבנה שלעולם לא ניתן יהיה לתפוס את הרגע הזה.
זו תחושה. לך תראה אותה בפריים.
הטבע לעולם אינו דומם. זה אוקסימורון.
ופתאום זה מביא אותך לחשוב על המושג הזה- nature morte.
"טבע מת".
Still life - חיים דוממים..?
אם זה היה קורה אולי היה לנו סיכוי לשנות משהו. למנוע חרטה של חיים שלמים על רגע בודד.
אם הטבע היה דומם, ולו לרגע, היית יכול לעשות הבדל; להשמיע קול, תנועה בחלל, מצמוץ. אולי העולם היה יכול להיות אחר.
אולי כל החיים שלך.
אבל הטבע לעולם אינו דומם.
The life itself, can never hold still.

כל הזין.

Parfois aussi la chute du ciel vers le bas

Sometimes the sky fall.

There are days, when you can stumble across a piece of sky lying on the sidewalk in the middle of Tel Aviv...Perhaps that’s why I love this city so much. Perhaps that’s why I fell in love with Ireland so desperately.

The skies in Ireland lay so low on the ground that you feel you walk right on them, you breathe them, you can practically taste a cloud on you tongue. Tastes like something old...moldy. Surprising, huh?

And sometimes you see the sky in a puddle at the railway station...and you're not sure whether the street is reflecting in them or the other way around.

And you would like to take pity on them, bring them home, clean them up a little, nail them to you ceiling perhaps. Feel a little godlike.

But you can't really pick them up you know. I tried.

So many times I tried.

It's just like carrying water in your bare hands.

You know, sometimes the skies just fall down.
There's nothing you can do about it.

If God can't even keep track of the one thing he owns completely....then who the hell am I to try to hold the whole god damn world beneath my fingers?

דיכאון

איך יש רגעים שהכל מתבהר. במקומות הכי בנאליים מסתתרים מלאכי השרת. אתה פותח את דלת השירותים במשרד ומגלה שכל המסדרון מוצף באור שמש זהוב אדמדם, הקירות כאילו עולים באש, ואתה הולך לקראת שמש זורחת ענקית ומדממת שמסתכלת היישר אלייך דרך קיר שכולו זכוכית. אתה מגלה את אלוהים, מרגיש אותו נכנס דרך הרשתית, מגרד בנחיריים, שורף בגרון, מאיץ את הלב, פועם ברקות. פתאום הכל מובן. הכל בהיר.
ולפעמים חיים שלמים אתה לא מבין.
חיים שלמים אתה חי, ולא רואה.
השמש לא מאירה על כולנו, בדיוק כמו שהשמיים אינם מכסים על כולם.
איך זה?

רגעים

רגע של אושר #1:
שבת, 16:51, צומת האלה.
החום של היום שהיה מתחיל להתפוגג לתוך אבק אפרפר שמכסה את השמים. השקיעה זהבהבה-מטושטשת.
אני נוסעת בכביש 38 צפונה, דרך השדות הירוקים והכרמים של השפֵלה.
הכביש מתפתל, משמאלי יש נוף של שדה ירוק וגבעות, בטייפ דיסק של Era.
זה רגע מושלם. שלווה מדהימה שעוטפת, ולא משנה שומדבר אחר עכשיו. שומדבר לא קיים.


רגע של אושר#2:
6.30 בבוקר.
אחרי כמה ימים השרב נשבר. הרוח הבוקר קרירה ורעננה.
השמיים מעוננים לסירוגין בעננים לא מסורקים בצבעי לבן-אפור-זהב, כמו ציור של ורמיר, שמבעדם נראית תכלת אפרפרה פריכה. ממש כמו השמיים בפריז.

כלניות

בסוף הכל נגמר.

מגיע שרב עם תחילת האביב,

עלי כותרת נושרים,

שמש  שוקעת,

זריחה אפרורית,

לב שנשבר.

בסוף הכל נגמר.

גם הדברים החשובים ביותר, וגם הדברים חסרי המשמעות.

גם האנשים שאהבנו עד כלות, וגם עוברי אורח זרים.
בסוף הכל נגמר.

ילדות ותמימות.

התבגרות.
אהבה.
חיים שלמים.
בסוף הכל נגמר.

בסוף הבית אפלולי, תריסים מוגפים, ריח בדידות טחובה באוויר.

כוס לא שטופה, טיפה של יין שהתייבשה בתחתית, גרגירי קפה על השיש, משענת כסא שנשברה.
סימניה בתוך ספר, גרב, שורות ראשונות של שיר שמת עוד בטרם לידתו.
בסוף הכל נגמר.
לעיתים נשאר זיכרון, כמו רוח רפאים. כאלה שבאים בלילות.
אבל לפעמים גם הזכרונות נגמרים.
זה טבעם של הדברים - בסוף הכל נגמר.

סתם...

אני יושבת בבית, 11 בלילה, מקשיבה ל-Lacrimosa מתוך הרקוויאם של מוצרט, שותה קפה בטעם וניל עם חלב מוקצף, שולה צדה יתושים....
קראתי שוב את השיר של רוברט פרוסט, The road not taken.
אני אוהבת אותו מאוד. שיר שלימדו אותי בשיעורי ספרות אמריקאית בבי"ס, ומאז הוא איתי.
אני אוהבת אותו כי הוא מזכיר לי להיות אני, ולבחור את הבחירות שלי, גם אם הן לא קונבנציונליות.
אלה רגעים מאגיים. ממש עכשיו. אולי זו המוזיקה, אולי השירה, אולי זה הלילה...ואולי זה פשוט אחד מאותם רגעי הארה קטנים.
אלה שבעוד שנים אוכל להיזכר בהם, כמו בשורה מתוך שיר, ולהבין שזה מה שעשה את כל ההבדל.

I took the one less traveled by,

And that has made all the difference

Lacrimosa

俳句

Подол твоей юбки замял за собой траву

как корабль ранивший реку.
теперь вокруг тишина,

но моё сердце уже разбито.

***

אני אוהבת את תל אביב בגשם.
אני חושבת שכמעט כל הערים הגשומות דומות זו לזו, כך או אחרת. הגשם נותן להכל נופך של עצבות וכנות מסוימת.
תל אביב, פראג, אמסטרדם - השמיים הם אותם שמיים. פינים, מונגולים, מקסיקנים - העצבות היא אותה עצבות.
בדיוק ההיפך מאיך שמתחיל 'אנה קארנינה' - "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה – אומללה על פי דרכה."
כל הערים, על כל האנשים שבהם, כל הערים האומללות דומות זו לזו.
בְּלִיל אורות מטושטשים, שמשתקפים בפנים מטושטשות של עוברי אורח הנסים מפאת הגשם, שמשתקף במדרכות המטושטשות.
אין יותר יפה מזה.
ואני, אחת מכל אותו הבליל, יושבת באוטובוס, מצמידה את המצח לשמשה הקרה, בוהה בעננים השחורים.
הגשם עוד לא התחיל. אני רק מתפעלת מהאיום הקליל שמרחף באוויר. סוג של סאדו. לפעמים מה שמדליק הרבה יותר הוא לא הכאב עצמו, אלא הפנטזיה עליו. ככלל - חלומות הרבה יותר מרגשים מאשר עצם מימושם.
אני מרגישה שבורה. אני מרגישה עצבות תהומית כל-כך שאפילו השמיים האלה שאני כל-כך אוהבת לא יכולים לנחם אותי יותר...
אני לא יכולה יותר להכיל את עצמי בתוכי. הגוף אולי נהיה קל יותר - אבל מה עם הנשמה???
זה כמו לשתול באובב בתוך כוסית וודקה.
אני ממש מתחילה לשמוע את הסדקים בדפנות הזכוכית.
אני מצמידה את הלחי לחלון, כי נדמה לי משום מה, בחוסר רציונאליות, שאם יהיה לי קר יכאב לי פחות.
אבל הנה זה בא - העקצוץ, הדקירות, הטשטוש בעיניים. והן מתפרצות החוצה. מתגלגלות על הלחיים, נקוות בזוויות פי, על השפתיים. הטעם המלוח, כמו של מי ים. הראשוניות. אוקיינוס שלם בתוכי - ואני מתפלאת שאני מרגישה את הצונאמי עולה מבפנים?
כל אידיוט ששואף לחצות את האוקיינוס עם ברווז צהוב ומצופים של בובספוג- סופו לטבוע. ברור.
מה חשבתי לעצמי?
ואז החלון נרטב גם מבחוץ. הטיפות מתרסקות עליו כמו יונים על חלונות קריסטליים של גורדי שחקים.
הגשם התחיל בפתאומיות, ובכזאת עוצמה שנראה לי שרק אני לא מופתעת. ככה בדיוק אני מרגישה.
ואני לא יודעת אם אני מרגישה את השמיים יותר מדי, או שהם מרגישים אותי יותר מדי, אבל אנחנו זהים.
בתוך שניות הגשם הופך מטפטוף לחומת מים. מעולם לא הייתי בחוץ בגשם כזה...
אני יורדת מהאוטובוס ואין לי מטריה. בהתחלה אני מנסה להתחבא בתחנה, אבל מהר מאוד אני מבינה שאין טעם. ממה אני מתחבאת??
הרי הם רואים אותי, ואני אותם. אני לא יודעת ממה אני רטובה יותר - מהגשם, או מהייאוש שלי שזולג לי דרך העיניים.
אני נכנסת לפארק, ואני מוכנה להישבע שאני לא רואה לאן אני הולכת. הגשם דחוס כל-כך שקשה לי לנשום, ובכל פעם שאני פותחת את הפה לקחת נשימה פי מתמלא מים. אני לא מצליחה אפילו לפחות את העיניים, כי זה מרגיש כאילו הטיפות מנסות להיכנס לי לתוך הנשמה (וידוע הרי שהכניסה לשם היא דרך העיניים. ולא דרך הפה, מן הסתם, כי משם מגיעים למקום אחר לגמרי...)
ואני הולכת ומרגישה את האדמה הבוצית שוקעת תחת על צעד שאני עושה, בעיניים עצומות, בלי לנשום, הולכת ומתפללת שעד שאגיע הביתה - שישטפו ממני את כל העצבות הזאת. רק שישטפו ממני את כל העצבות הזאת.
אני לא אוכל לעמוד בזה עוד הרבה.

השמיים על האדמה, ריח של נפט וישו

6:30 בבוקר, יום שישי.
אני על האוטובוס לירושלים.
אני אוהבת את תל אביב בשעות האלה, במיוחד בסופי שבוע. כשהמפלצת עדיין נמה, ואפשר ללטף אותה בפלומה מאחורי האוזן.
הבוקר קריר ולח. ממרומי קומה 6 של התחנה המרכזית אפשר לראות את השכונות המושחתות של ת"א מסירות את קורי השינה.
יש לי שקט בלב. שקט מוחלט. הרבה זמן לא הרגשתי ככה.
אני אוהבת נסיעות ארוכות באוטובוס. מוזר, כמה תפיסת המרחב שלי יכולה להיות מעוותת.
באוטובוס דחוס, לא נוח במיוחד (כי אף פעם אין לי מקום לברכיים), לעיתים מסריח, בד"כ חם מדי או קר מדי (כמעט אף פעם לא בטמפ' נוחה לבריות שנחנקות בתוכו) - אני לפעמים מרגישה את שיא החופש.
לפעמים דווקא כשאני דחוסה בין מושב למושב אני מרגישה את הכנפיים נפרשות מאחורי גבי.
אני זוכרת את התחושה הזאת בדיוק, כשהייתי נוסעת בכל בוקר מת"א לספיר, ובפניה לצומת הודיה היה שדה ירוק ענק, ובאמצעו עמוד חשמל אימתני. כמו אחרון הנפילים. ואת Cuyahoga של R.E.M באוזניות.
זאת ההגדרה שלי לחופש. כמה מעט צריך אדם בשביל הדברים הגדולים באמת.
הרגשתי שוב את התחושה הזו בדרך לירושלים. המחלפים החדשים בדרך - גשרים גשרים. גשרים הולכים ודוהים באופק תחת כסות ערפל בוקר קריר. אפרורי-זהבהב בזריחה. אני מרגישה שאני מתחילה לנשום. לנשום באמת, בהתרגשות, להרגיש את הלב שלי פועם...
זה כ"כ יפה שאני הכי מצטערת שאני לא באוטו, ולא יכולה לעצור ולצלם. כמה יופי יש בדברים הבאנליים ביותר.
כל פליטי הדיסקוטקים של חמישי שנוסעים איתי, נרדמו. הרב שיושב באלכסון ממני נוחר ומשמיע קולות חרחור רמים, משולבים בצפצופים, שיהוקים, ניחרורים, מצמוצים וכו'. חבל שאני לבד ברגעים כאלה. שאני יכולה לחייך רק לעצמי.
האוטובוס מטפס בעייפות במבואות ירושלים, מחלף הראל....
וככל שאנחנו עולים יותר העירה, כך נפרס תחתינו העמק. עצי אורן ירושלמים מותחים את ענפיהם, מנערים טיפות רסיסי בוקר. הערפל סמיך ולבן, מכסה כמעט הכל. סוג של קיפוד בערפל, אם תשאלו אותי.... אבל לי זה נראה כאילו השמיים ירדו ארצה.
ירושלים, נו.
נדמה לי כאילו אם הייתי מושיטה יד, ומכניסה אותה לתוך הערפל הזה, הייתי יכולה ממש להרגיש אותו. לחוש אותו, לגעת....להרטיב את הידיים בחלב הלבן הזה, לנשום את הטריות הקרירה שלו לתוכי.
אני חושבת לעצמי שזו השכינה. ככה היא ישנה פה, בירושלים, בלילות. ככה, על צמרות העצים. מתכרבלת בין הענפים המחטניים.
עכשיו יעלה הבוקר, והיא תמתח שוב, כמו הינומה, מעל שמי העיר.
ברגע הזה אני מתמלאת אושר כ"כ אמיתי וטהור שיורדות לי דמעות....
6:52 בבוקר. מבואות ירושלים, ואני באוטובוס. צמודה לחלון, ובוכה מאושר.
אני לא זוכרת אם זה קרה לי אי פעם. רק עכשיו אני מבינה את התחושה הזאת. של משהו שכ"כ ממלא אותך מבפנים, מותח כל פיסת עור בגוף, כל תא, שאין לך מקום להכילו יותר- והוא נשפך דרך העיניים. אושר.
איפה הוא כשאני צריכה אותו באמת?
הלוואי והייתי יכולה לחלוק את הרגע הזה עם מישהו. ויש רק בנאדם אחד שחשבתי עליו.רק בנאדם אחד שהיה מבין אותי ברגע הזה. שהיה יכול להכיל אותי עם כל האושר הנוזל הזה שלי. אבל - 6:52 בבוקר. יום שישי. כולם ישנים.
תחנה הבאה - העיר העתיקה. שער יפו. כנסיית הקבר.
מי היה מאמין שאפשר להגיע "מוקדם מדי" לכנסיה?
סליחה. לא ידעתי שאסור להטריד את ישו בסיאסטה שלו.
הסתובבתי ברחובות השוממים של העיר העתיקה, בסמטאות השוק הריקות. הכל נראה אחרת כשזה כ"כ שקט.
ראיתי קבוצת תיירים נושאים צלב עץ ענק. צועדים במסלול הויה דלורוזה.
חשבתי לעצמי שזו השלכה יפה. כל אדם נושא את הצלב שלו מדי יום במשך כל חייו. לא לכולנו יש את המזל שהיה לישו ליצלב על הצלב שלנו, להיגאל מיסורינו, להילקח לחיק מלכות השמיים, לזכות בקדושה.
רובנו פשוט נושאים את הצלב הזה, כבד ככל שיהיה, במסלול הייסורים האישי שלנו, עד יום מותנו. מתים כאחד האדם. כמו אותם הגנבים שנצלבו יחד עם ישו. ומי זוכר אותם?
לכן מעריצים אותו? לכן סוגדים לו? כי הוא הצליח להתחמק מהעונש של חיים שלמים?
נזירים מטטאים את רצפת השיש בכניסה לקריפטה.
משפשפים את הפמוטים, שוטפים את הרצפה.
יש ריח של נפט ליד הקבר. ואני תוהה לעצמי האם ככה אמור להריח הקבר הקדוש?
איפה המור והלבונה? איפה ריח השעווה? איפה ריח הדם הקדוש? ריח האלוהות המרחפת בין הקשתות של הכנסיה?
לפחות הנשמה שלי שקטה. לה אין חוש ריח.
אני אוהבת כנסיות, ולא סובלת בתי כנסת. אני יהודיה כשרה, ואני בכל זאת מרגישה נוח יותר עם צלב ביד, מאשר עם מגן דוד.
יש לי פֵטיש לאנשי דת. עקבתי אחריהם בחוסר בושה (או יותר נכון- בהרבה בושה, אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי...) ברחבי החצר של הכנסיה.
ארבתי להם בין עמודי השיש, עמדתי דקות ארוכות והתבוננתי בשניים מהם מדברים. אחד בגלימה שחורה, ואחד בגלימה חומה. שאלוהים יסלח לי, אבל יונה וולך משפיעה עליי הרבה יותר מיונה הנביא, ולכן לא יכולתי שלא לחשוב לרגע על "כשתבוא לשכב איתי, תבוא בגלימה של נזיר, תתפלל למעני, תצלוב אותי, תענה אותי..." וכו'. הבנתם את הרעיון.
יצאתי משער יפו, סיבוב בממילא, חזרה לרח' יפו, ולמעלה- עד מחנה יהודה.
לאלוהים הקדמתי. לעאדל, מוכר הזיתים הטובים ביותר בירושלים (כך הוא טעון)- איחרתי.
אכן, הזיתים היו אחלה. ולאחר שבערך 5 דקות התווכחנו על זה שאני לא באמת אסחב את זה חזרה לתל-אביב, בכל זאת לקחתי קילו זיתים. חזרה לתל-אביב. עכשיו זה הזיתים הכי טובים בירושלים, שמונחים אצלי במקרר הכי טוב התל-אביב, ובקרוב, ככל הנראה, יהיו קילו הזיתים הכי איכותי בחירייה... חבל.
לפחות הצטיידתי בקופסית זעפרן :-). יום מוצלח.
חזרתי לתחנה המרכזית, בדיוק בזמן לאוטובוס של 12 חזרה לעיר החטאים. בשעות האלה הכל נראה אחרת.
ירושלים נראית אחרת, הדרך נראית שונה, תל אביב נראית מוכרת יותר.
במחלף הראל עולה בחורה באאוטפיט הזוי. אני מציינת הערה בראש ("רוסיה"), מסתובבת חזרה וממשיכה לבהות בחלון, כשלפתע את השקט באוטובוס קורע קול צלצול טלפון..."Kaifuem....".....אני מחייכת בעל כורחי, ומרגישה בבית.
כמה מעט צריך אדם בשביל הדברים הגדולים.
בסופו של דבר גם הדברים המשמעותיים ביותר, והמנוגדים ביותר- כמו חופש קוסמי, וכמו תחושת בית, מסתכמים בין שני מושבי אוטובוס. מבט אחד, או צליל אחד. זה כל מה שצריך כדי לקבוע דברים ברומו של עולם. מצחיק שאנשים חושבים אחרת.
יום מושלם.אני מאושרת.

אמן.

Trainspotting

ביליתי את היום בצפייה ברכבות חולפות.
לא ממש במכוון, אבל כך יצא...
אפשר ללמוד הרבה מאנשים שמחכים בתחנות. אפשר ללמוד הרבה על הדרכים שמביאות אותם, או לוקחות אותם הלאה.
יש ברכבות משהו נוסטלגי, נוטע תקווה ומרוחק.
בשבילי היום הזה היה סוג של מטפורה לחיים שלי.
יש לי סבלנות.
שנים אני יכולה לחכות, בסבלנות ובכמיהה, למשהו שלא יגיע לעולם.
שנים אני יכולה לחיות באמונה שלמה שאני בתחנה הנכונה, ומחכה לרכבת הנכונה, שתיקח אותי סוף סוף למקום הנכון לי.
אבל התחנה היא אותה תחנה, ואני תמיד אני, ורק האנשים שבאים והולכים - מתחלפים.
לפעמים מגיע שלב שאתה מפסיק להאמין. פתאום. ברגע אחד - הכל נגמר. כאילו לא היה.
אתה קם, מסובב את הגב למה שיכול היה להיות חיים שלמים, והולך.
גם אני הלכתי.
כרטיס הנסיעה עדיין אצלי בארנק, כמו תזכורת להחלטה. כמו זר כלה שתפסת בטעות בחתונה.
הייתי רוצה לא להיות שם. הייתי רוצה להיות במקום אחר. המרחק ביני לבין מה שאני צריכה להיות כל-כך קצר....
מרחק עליה לרכבת, או מרחק מדרגות נעות. ועדיין - ביליתי חצי יום בתחנת הרכבת, צופה ברכבות באות והולכות.
כמו ההזדמנויות שהיו לי להשתנות.

לבנאדם שאהבתי

כשאתה תקרא את זה, אני כבר לא אהיה פה.
מי שתהיה לצידך - תהיה אדם אחר.
כשאתה תבין, את מה שאני כבר הספקתי לשכוח, אני כבר לא אהיה פה.
זאת שתרצה לצידך- תהיה בנאדם אחר.
כשאתה תלמד לאהוב אותי, אני כבר לא אהיה פה.
זה עכשיו או אף פעם, ואצלי זה אף פעם לא עכשיו.
כשאתה תהיה הבנאדם שאהבתי, אני כבר לא אהיה פה.
אני ואתה תמיד נחיה במרחק של שנות אור זה מזו, גם אם ננשום את אותם השמיים.
לעולם נהיה קווים מקבילים. תמיד קרוב, אף פעם לא ביחד.
זה גורל - לשאוף לאינסוף. לשאוף לנקודה שבה קיימת האפשרות שאולי נתאחד.
זה גורל קשה לא פחות מלחיות את התגשמות חלומותינו.
וגם אם אי פעם ייגמר האינסוף - אני כבר לא אהיה פה.
יכולתי לאהוב אותך עד קצה הזמן.
יכולתי לחכות, יכולתי לשתוק, יכולתי להמשיך לגעת בך כמו שאתה אוהב, יכולתי להתעלם מהכל, יכולתי לשכוח.
יכולתי - אילו הייתי עוד כאן.
סליחה. אולי חשבתי שאני בנאדם גדול יותר ממה שאני באמת.

אחר-הצהריים, ינואר, חוץ, תל-אביב

יש רגעים שבהן אין לי ספק לגבי שומדבר. הכל וודאי, הכל מתבהר.
רגעים שבהם בא לי לשאוף מלוא ריאותיי את האוויר הזה, כי לרגע אני מרגישה שכל האלוהות כולה, כל עשרת הספירות, מתנקזות ברוח הזו. היא מפיחה בי חיים כאילו הייתי אדם הראשון.
היום הרגשתי את החורף שוב.
אין גבול ליופיים של הדברים הפשוטים:
מי גשם שנשפכים ממרזבים. כיסא עץ של ילד, קטן ובודד, בפינת בית. חתול רחוב שהולך לצידי. הצליל של הרוח. רחוב רמת-אביבי שומם לרגע. הפרחים שאני מחזיקה. שלולית. מגרש משחקים אדמדם. עץ לימון.
מדרגות רטובות. אופניים.
הדממה שבחפצים שנעזבים מפאת הגשם.
מי אמר שבדומם אין נשמה?
בי יש נשמה, וגם היא דוממת, ואני הרי חיה. לעיתים.