היום ה-8 באוקטובר, גשם ראשון.
תל אביב לובשת את הבעת הפנים החורפית שלה, הנוגה, הנקיה, האפרורית. זאת שאני כל כך אוהבת.
אני מתרגשת מגשם.
קשה לי להסביר את זה, אבל יש בו משהו מטהר, משמח, נוטע תקווה ונוטף עצבות בו זמנית. בערך כמוני.
איכשהו כשמתחיל הגשם, ויש לו את הריח שלו, ואת הצליל שלו, ואת המראה שלו - זה תמיד כמו לפגוש בנאדם אהוב, במקרה, אחרי שלא ראית אותו שנים, ולזהות את הריח המוכר, ואת מנגינת קולו, והלב נקרע מגעגוע של נוכחות שהיתה ואיננה.
ואני שומעת אותו, את הרעש של מיליוני טיפות שלכל אחת אנחה אחת משלה. אנחה אחת בלבד כשהיא נחבטת במדרכות, או בחלונות, או בליבי. אנחה אחת בלבד- והצליל הוא כמו שאון של איצטדיון שלם.
אני שומעת אותו, ונשמתי נודמת. משתקקת. מקשיבה.
היא שקטה, ואני שקטה. וחמימות מתפשטת בגופי, וחיוך על פניי.
בסופו של דבר גם אני הרי כמוהו בדיוק. אני מים. חומת רסיסים בודדים.
מתאדה לעיתים, מאושר, מרחפת, וחוזרת להתרסק ארצה מכאב. וככה חיים שלמים.
תל אביב לובשת את הבעת הפנים החורפית שלה, הנוגה, הנקיה, האפרורית. זאת שאני כל כך אוהבת.
אני מתרגשת מגשם.
קשה לי להסביר את זה, אבל יש בו משהו מטהר, משמח, נוטע תקווה ונוטף עצבות בו זמנית. בערך כמוני.
איכשהו כשמתחיל הגשם, ויש לו את הריח שלו, ואת הצליל שלו, ואת המראה שלו - זה תמיד כמו לפגוש בנאדם אהוב, במקרה, אחרי שלא ראית אותו שנים, ולזהות את הריח המוכר, ואת מנגינת קולו, והלב נקרע מגעגוע של נוכחות שהיתה ואיננה.
ואני שומעת אותו, את הרעש של מיליוני טיפות שלכל אחת אנחה אחת משלה. אנחה אחת בלבד כשהיא נחבטת במדרכות, או בחלונות, או בליבי. אנחה אחת בלבד- והצליל הוא כמו שאון של איצטדיון שלם.
אני שומעת אותו, ונשמתי נודמת. משתקקת. מקשיבה.
היא שקטה, ואני שקטה. וחמימות מתפשטת בגופי, וחיוך על פניי.
בסופו של דבר גם אני הרי כמוהו בדיוק. אני מים. חומת רסיסים בודדים.
מתאדה לעיתים, מאושר, מרחפת, וחוזרת להתרסק ארצה מכאב. וככה חיים שלמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה