אני חושבת שכמעט כל הערים הגשומות דומות זו לזו, כך או אחרת. הגשם נותן להכל נופך של עצבות וכנות מסוימת.
תל אביב, פראג, אמסטרדם - השמיים הם אותם שמיים. פינים, מונגולים, מקסיקנים - העצבות היא אותה עצבות.
בדיוק ההיפך מאיך שמתחיל 'אנה קארנינה' - "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה – אומללה על פי דרכה."
כל הערים, על כל האנשים שבהם, כל הערים האומללות דומות זו לזו.
בְּלִיל אורות מטושטשים, שמשתקפים בפנים מטושטשות של עוברי אורח הנסים מפאת הגשם, שמשתקף במדרכות המטושטשות.
אין יותר יפה מזה.
ואני, אחת מכל אותו הבליל, יושבת באוטובוס, מצמידה את המצח לשמשה הקרה, בוהה בעננים השחורים.
הגשם עוד לא התחיל. אני רק מתפעלת מהאיום הקליל שמרחף באוויר. סוג של סאדו. לפעמים מה שמדליק הרבה יותר הוא לא הכאב עצמו, אלא הפנטזיה עליו. ככלל - חלומות הרבה יותר מרגשים מאשר עצם מימושם.
אני מרגישה שבורה. אני מרגישה עצבות תהומית כל-כך שאפילו השמיים האלה שאני כל-כך אוהבת לא יכולים לנחם אותי יותר...
אני לא יכולה יותר להכיל את עצמי בתוכי. הגוף אולי נהיה קל יותר - אבל מה עם הנשמה???
זה כמו לשתול באובב בתוך כוסית וודקה.
אני ממש מתחילה לשמוע את הסדקים בדפנות הזכוכית.
אני מצמידה את הלחי לחלון, כי נדמה לי משום מה, בחוסר רציונאליות, שאם יהיה לי קר יכאב לי פחות.
אבל הנה זה בא - העקצוץ, הדקירות, הטשטוש בעיניים. והן מתפרצות החוצה. מתגלגלות על הלחיים, נקוות בזוויות פי, על השפתיים. הטעם המלוח, כמו של מי ים. הראשוניות. אוקיינוס שלם בתוכי - ואני מתפלאת שאני מרגישה את הצונאמי עולה מבפנים?
כל אידיוט ששואף לחצות את האוקיינוס עם ברווז צהוב ומצופים של בובספוג- סופו לטבוע. ברור.
מה חשבתי לעצמי?
ואז החלון נרטב גם מבחוץ. הטיפות מתרסקות עליו כמו יונים על חלונות קריסטליים של גורדי שחקים.
הגשם התחיל בפתאומיות, ובכזאת עוצמה שנראה לי שרק אני לא מופתעת. ככה בדיוק אני מרגישה.
ואני לא יודעת אם אני מרגישה את השמיים יותר מדי, או שהם מרגישים אותי יותר מדי, אבל אנחנו זהים.
בתוך שניות הגשם הופך מטפטוף לחומת מים. מעולם לא הייתי בחוץ בגשם כזה...
אני יורדת מהאוטובוס ואין לי מטריה. בהתחלה אני מנסה להתחבא בתחנה, אבל מהר מאוד אני מבינה שאין טעם. ממה אני מתחבאת??
הרי הם רואים אותי, ואני אותם. אני לא יודעת ממה אני רטובה יותר - מהגשם, או מהייאוש שלי שזולג לי דרך העיניים.
אני נכנסת לפארק, ואני מוכנה להישבע שאני לא רואה לאן אני הולכת. הגשם דחוס כל-כך שקשה לי לנשום, ובכל פעם שאני פותחת את הפה לקחת נשימה פי מתמלא מים. אני לא מצליחה אפילו לפחות את העיניים, כי זה מרגיש כאילו הטיפות מנסות להיכנס לי לתוך הנשמה (וידוע הרי שהכניסה לשם היא דרך העיניים. ולא דרך הפה, מן הסתם, כי משם מגיעים למקום אחר לגמרי...)
ואני הולכת ומרגישה את האדמה הבוצית שוקעת תחת על צעד שאני עושה, בעיניים עצומות, בלי לנשום, הולכת ומתפללת שעד שאגיע הביתה - שישטפו ממני את כל העצבות הזאת. רק שישטפו ממני את כל העצבות הזאת.
אני לא אוכל לעמוד בזה עוד הרבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה