לפעמים בדידות חלולה קופצת עלייך ככה סתם.
אפשר ממש להרגיש אותה על הכתפיים, נושפת בעורף. יש לה ריח טחוב וטעם של מתכת קרה.
טעם של עצבות.
באיטלקית הכל נשמע יותר טוב. באיטלקית אפילו העצבות הכי תהומית נשמעת פואטית להפליא. אתה מרגיש כמו פטררקה- מאוהב ושבור לרסיסים. אבל היי- לפחות איטלקי. חצי נחמה.
Gusti solitudine come il ferro a freddo, come risulta...
ואז לפעמים אתה מרים ספר של יואל הופמן ואת מבין שגם לנייר המחולל באותיות דפוס שחורות יש נשמה.
כמו טביעות אצבעות על גוף חיוור של אישה שמאות אצבעות מטונפות נגעו בו והשאירו חותמם לנצח.
גם הנשמות המחוללות והחוטאות שבעולם מהממות ביופיין.
ולפעמים רפיון אסוציאטיבי זה דבר שלא מוערך מספיק.
אתה קורא יואל הופמן, וחושב שוודאי יש אנשים שלא יבינו. כמו ההם שקראתי פעם בטוקבקים באתר של הארץ.
אבל אני גאה להיות שונה. בשבילי כל מילה, היא כמו ה-Sonata Pathetique של בטהובן. החיתוכים, ההרמוניה, האינטנסיביות, הטכניקה. הלוואי שיכולתי גם אני ככה. הלוואי והייתי.
גם לי יש מחשבות מפוזרות, ואני מתאמצת לרסן אותן. הופמן לא- ואצלו זה פואטיקה מושלמת. עליי היו אומרים "סכיזופרנית", כמו המרצה לפסיכיאטריה שהיה לי בשנה א'.
היופי תופס אותי בדברים הקטנים ביותר. פתאום אני מרגישה חמימות עולה מבפנים, ויש רגעים שאני מבינה שאלוהים הוא לא באמת אקסיומה.
הוא מוכיח את קיומו ברגעים קטנים ומלאי חסד.
כמו היום. כיתה שלמה, תריסים מוגפים, חריץ אור מהחלון, והשולחן נחתך בקרן אור עייפה, ג'ינג'ית, רגע אחרי השקיעה, רגע לפני החשיכה. כמו נערה לפני שמאבדת את בתוליה, הזוהר הזה בפנים...
אתה מסתכל על כוס קלקר עם סימני שיניים בדפנות, ועליה קרן אור ואתה מתמוגג. באינרציה רגעית יש דחף להוציא את המצלמה ולתעד את היופי הכ"כ בנאלי הזה, יופי שלא כולם יבינו. רובם לא.
אבל אתה ואלוהים- יודעים בדיוק במה מדובר. כוס קלקר....
ואז מגיעה ההבנה שלעולם לא ניתן יהיה לתפוס את הרגע הזה.
זו תחושה. לך תראה אותה בפריים.
הטבע לעולם אינו דומם. זה אוקסימורון.
ופתאום זה מביא אותך לחשוב על המושג הזה- nature morte.
"טבע מת".
Still life - חיים דוממים..?
אם זה היה קורה אולי היה לנו סיכוי לשנות משהו. למנוע חרטה של חיים שלמים על רגע בודד.
אם הטבע היה דומם, ולו לרגע, היית יכול לעשות הבדל; להשמיע קול, תנועה בחלל, מצמוץ. אולי העולם היה יכול להיות אחר.
אולי כל החיים שלך.
אבל הטבע לעולם אינו דומם.
The life itself, can never hold still.
כל הזין.
אפשר ממש להרגיש אותה על הכתפיים, נושפת בעורף. יש לה ריח טחוב וטעם של מתכת קרה.
טעם של עצבות.
באיטלקית הכל נשמע יותר טוב. באיטלקית אפילו העצבות הכי תהומית נשמעת פואטית להפליא. אתה מרגיש כמו פטררקה- מאוהב ושבור לרסיסים. אבל היי- לפחות איטלקי. חצי נחמה.
Gusti solitudine come il ferro a freddo, come risulta...
ואז לפעמים אתה מרים ספר של יואל הופמן ואת מבין שגם לנייר המחולל באותיות דפוס שחורות יש נשמה.
כמו טביעות אצבעות על גוף חיוור של אישה שמאות אצבעות מטונפות נגעו בו והשאירו חותמם לנצח.
גם הנשמות המחוללות והחוטאות שבעולם מהממות ביופיין.
ולפעמים רפיון אסוציאטיבי זה דבר שלא מוערך מספיק.
אתה קורא יואל הופמן, וחושב שוודאי יש אנשים שלא יבינו. כמו ההם שקראתי פעם בטוקבקים באתר של הארץ.
אבל אני גאה להיות שונה. בשבילי כל מילה, היא כמו ה-Sonata Pathetique של בטהובן. החיתוכים, ההרמוניה, האינטנסיביות, הטכניקה. הלוואי שיכולתי גם אני ככה. הלוואי והייתי.
גם לי יש מחשבות מפוזרות, ואני מתאמצת לרסן אותן. הופמן לא- ואצלו זה פואטיקה מושלמת. עליי היו אומרים "סכיזופרנית", כמו המרצה לפסיכיאטריה שהיה לי בשנה א'.
היופי תופס אותי בדברים הקטנים ביותר. פתאום אני מרגישה חמימות עולה מבפנים, ויש רגעים שאני מבינה שאלוהים הוא לא באמת אקסיומה.
הוא מוכיח את קיומו ברגעים קטנים ומלאי חסד.
כמו היום. כיתה שלמה, תריסים מוגפים, חריץ אור מהחלון, והשולחן נחתך בקרן אור עייפה, ג'ינג'ית, רגע אחרי השקיעה, רגע לפני החשיכה. כמו נערה לפני שמאבדת את בתוליה, הזוהר הזה בפנים...
אתה מסתכל על כוס קלקר עם סימני שיניים בדפנות, ועליה קרן אור ואתה מתמוגג. באינרציה רגעית יש דחף להוציא את המצלמה ולתעד את היופי הכ"כ בנאלי הזה, יופי שלא כולם יבינו. רובם לא.
אבל אתה ואלוהים- יודעים בדיוק במה מדובר. כוס קלקר....
ואז מגיעה ההבנה שלעולם לא ניתן יהיה לתפוס את הרגע הזה.
זו תחושה. לך תראה אותה בפריים.
הטבע לעולם אינו דומם. זה אוקסימורון.
ופתאום זה מביא אותך לחשוב על המושג הזה- nature morte.
"טבע מת".
Still life - חיים דוממים..?
אם זה היה קורה אולי היה לנו סיכוי לשנות משהו. למנוע חרטה של חיים שלמים על רגע בודד.
אם הטבע היה דומם, ולו לרגע, היית יכול לעשות הבדל; להשמיע קול, תנועה בחלל, מצמוץ. אולי העולם היה יכול להיות אחר.
אולי כל החיים שלך.
אבל הטבע לעולם אינו דומם.
The life itself, can never hold still.
כל הזין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה