סתם...

אני יושבת בבית, 11 בלילה, מקשיבה ל-Lacrimosa מתוך הרקוויאם של מוצרט, שותה קפה בטעם וניל עם חלב מוקצף, שולה צדה יתושים....
קראתי שוב את השיר של רוברט פרוסט, The road not taken.
אני אוהבת אותו מאוד. שיר שלימדו אותי בשיעורי ספרות אמריקאית בבי"ס, ומאז הוא איתי.
אני אוהבת אותו כי הוא מזכיר לי להיות אני, ולבחור את הבחירות שלי, גם אם הן לא קונבנציונליות.
אלה רגעים מאגיים. ממש עכשיו. אולי זו המוזיקה, אולי השירה, אולי זה הלילה...ואולי זה פשוט אחד מאותם רגעי הארה קטנים.
אלה שבעוד שנים אוכל להיזכר בהם, כמו בשורה מתוך שיר, ולהבין שזה מה שעשה את כל ההבדל.

I took the one less traveled by,

And that has made all the difference

Lacrimosa