הכתיבה תמיד היתה קרש הצלה בשבילי.
משהו שחייב לקרות ברגע שפל, בעתות טביעה, חנק.
תמיד אמרתי שאם הכתיבה טובה כנראה שכל השאר רע.
אבל עכשיו לא רע לי בכלל, אפילו ההיפך.
עכשיו אני נושמת לרווחה, עכשיו יש לי תחושה מעקצצת של ציפיה,
ובכל זאת- אני כותבת. יש לי כל-כך הרבה מחשבות במשך היום, שירים שנולדים ומתים כי אני לא מספיקה לרשום,
משפטים, הגיגים, רעיונות, חמשירים, תפילות....
מה זה אומר? שהתבגרתי? או שאני בהכחשה טוטאלית של מצבי?
לאור ההיכרות שלי עם עצמי אני מניחה שיתברר שהשני הוא הנכון, אבל אף פעם לא צריך להפסיק לקוות לפתעות.
משהו שחייב לקרות ברגע שפל, בעתות טביעה, חנק.
תמיד אמרתי שאם הכתיבה טובה כנראה שכל השאר רע.
אבל עכשיו לא רע לי בכלל, אפילו ההיפך.
עכשיו אני נושמת לרווחה, עכשיו יש לי תחושה מעקצצת של ציפיה,
ובכל זאת- אני כותבת. יש לי כל-כך הרבה מחשבות במשך היום, שירים שנולדים ומתים כי אני לא מספיקה לרשום,
משפטים, הגיגים, רעיונות, חמשירים, תפילות....
מה זה אומר? שהתבגרתי? או שאני בהכחשה טוטאלית של מצבי?
לאור ההיכרות שלי עם עצמי אני מניחה שיתברר שהשני הוא הנכון, אבל אף פעם לא צריך להפסיק לקוות לפתעות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה