בהתחלה רציתי לכתוב משהו עלייך. כי שוב אתה כאן.
משהו קצר.
או ארוך.
לא החלטתי. כי אני בנאדם לא החלטי.
אם הייתי יותר החלטית, הייתי מחליטה כבר מזמן להפסיק עם כל השטויות האלה. אבל לא. ושוב אתה כאן.
שוב הצבים שעל גבם מונח עולמי זוחלים לפינות שונות של קצות היקום, וכל העולם שלי נופל בסדק שנפער באמצע, לתוך אי וודאות חשוכה. או אולי בעצם יהיה יותר נכון לומר, שדווקא כשאתה כאן, הכל מתבהר לי בצורה כל-כך חדה שהעיוורון הלבן (כמו ב"על העיוורון") של הבהירות מסנוור אותי לתקופה מסוימת, עד שהכל חוזר לקדמותו. כי תמיד הכל חוזר.
גם הזמנים שלי איתך. גם כל המילים שאתה אומר לי, גם כל האהבות, וכל החיוכים, והעיניים הירוקות שלך.
הלוואי וכל תקוותי היו ירוקות כמו העיניים האלה....
רציתי לכתוב תזכורות לעצמי, אבל למה בעצם? הרי כל המילים שאתה אומר לי נחרטות על לוח ליבי כמו אותן אנדרטאות המלאות בשמות של נופלים וחללים. לפעמים אתה אפילו לא רואה את הסוף.
שוב אתה מחזיק לי את הידיים, מצמיד אותן לשפתייך, ללחייך. עוצם את העיניים, ושותק.
ואני מרגישה את דפיקות הלב שלך בקצות האצבעות שלי.
ואז אתה שוב אומר לי שאתה עדיין אוהב אותי. עברו 9 שנים מאז שזה התחיל, 8.5 שנים מאז שזה קרה, 8 שנים מאז שזה נגמר, 7.5 שנים מאז שהלכתי. את מה אתה עדיין אוהב???
אולי כשמישהו מאיתנו נשבר, ואנחנו אוספים את השברים אחד-אחד, לפעמים פיסות ממני ננעצות בך, ופיסות ממך מתחפרות בי, לנצח. כמו קאי, ששבב קרח נעוץ בליבו. אולי זה מה שאתה מבלבל עם אהבה.
אתה אומר לי שלא. אתה אומר לי שמעולם לא הספקנו להפוך להרגל אחד בשביל השניה, ולכן האהבה שלך מעולם לא התרגלה אליי באמת, וכך אתה יודע שזו באמת אהבה. כי גם כשאתה הולך לישון היא עוד יושבת ליד הטלפון, ומדמה לשמוע את הקול שלי מהצד השני של העולם. זה מה שאתה אומר.
ושוב מגיעות הדמעות, כמו תמיד, באינספור הפעמים הקודמות, כי אני מדמיינת אהבה כל-כך בודדה, ישובה לילות לצד הטלפון, ליד חלון לונדוני קודר. איך אפשר לא לרחם עליה עד דמעות? ואתה אומר לי, שוב, 'אל תבכי. בואי איתי. מה כבר נשאר לך פה?'
ומה יש לי שם...? תה וסקונס? ואותך.
איכשהו איתך אני תמיד מרגישה שלמה. כל המרחקים ביננו מצטמצמים- קילומטרים, זמן, אשמה.
לא משנה כמה שנים עוברות, לא משנה כמה אנחנו משתנים, לא משנה כמה שיערות שיבה אני יכולה לספור עכשיו על ראשך- אני אוכל לזהות את הנשימות שלך בין 1000 אנשים ברחוב הומה. אני אוכל לשמוע את השקט שלך גם בדממת שיממון. נשמתי התאומה...לא הספקנו להפוך להרגל, ועדיין אנחנו מכירים אחד את השניה יותר טוב ממה שאנחנו מכירים את עצמנו.
ובעצם, כל פעם שאני כותבת עליך, אני כותבת את אותם דברים.
אני אומרת לך, הכל חוזר על עצמו. השעות, המחשבות, הגורלות.
אפילו כדור הארץ מסתובב תמיד באותו הציר, אז איך אנחנו חוטאים בהיבריס של המחשבה שאנחנו נצליח לשנות סדרי עולם?
ובכל זאת הלכתי. לפני 7.5 שנים, הלכתי. ומאז עם כל צעד שאני עושה, אני מקווה שאולי אצליח לגרום לכדור הארץ לשנות את מסלולו, לשנות כיוון, כדי שגם החיים שלי יסתובב בכיוון הההפוך. ממך והלאה.
אהבתי אותך תמיד. תמיד אמשיך לאהוב. מעולם לא וויתרתי עליך, לעולם לא אוותר.
את המיתות שלנו מתנו ביחד, אבל את החיים שנועדנו לחיות בגלגול הזה, נחיה בנפרד, והרחק אחד מהשניה.
אין דבר קשה יותר מלשנות את הקארמה של עצמך. מלקחת את הגורל לידיים שלך, מלבחור בלבחור, מלוותר על אדם אהוב.
קל יותר אפילו לגרום לכדור הארץ להסתובב לכיוון השני.
משהו קצר.
או ארוך.
לא החלטתי. כי אני בנאדם לא החלטי.
אם הייתי יותר החלטית, הייתי מחליטה כבר מזמן להפסיק עם כל השטויות האלה. אבל לא. ושוב אתה כאן.
שוב הצבים שעל גבם מונח עולמי זוחלים לפינות שונות של קצות היקום, וכל העולם שלי נופל בסדק שנפער באמצע, לתוך אי וודאות חשוכה. או אולי בעצם יהיה יותר נכון לומר, שדווקא כשאתה כאן, הכל מתבהר לי בצורה כל-כך חדה שהעיוורון הלבן (כמו ב"על העיוורון") של הבהירות מסנוור אותי לתקופה מסוימת, עד שהכל חוזר לקדמותו. כי תמיד הכל חוזר.
גם הזמנים שלי איתך. גם כל המילים שאתה אומר לי, גם כל האהבות, וכל החיוכים, והעיניים הירוקות שלך.
הלוואי וכל תקוותי היו ירוקות כמו העיניים האלה....
רציתי לכתוב תזכורות לעצמי, אבל למה בעצם? הרי כל המילים שאתה אומר לי נחרטות על לוח ליבי כמו אותן אנדרטאות המלאות בשמות של נופלים וחללים. לפעמים אתה אפילו לא רואה את הסוף.
שוב אתה מחזיק לי את הידיים, מצמיד אותן לשפתייך, ללחייך. עוצם את העיניים, ושותק.
ואני מרגישה את דפיקות הלב שלך בקצות האצבעות שלי.
ואז אתה שוב אומר לי שאתה עדיין אוהב אותי. עברו 9 שנים מאז שזה התחיל, 8.5 שנים מאז שזה קרה, 8 שנים מאז שזה נגמר, 7.5 שנים מאז שהלכתי. את מה אתה עדיין אוהב???
אולי כשמישהו מאיתנו נשבר, ואנחנו אוספים את השברים אחד-אחד, לפעמים פיסות ממני ננעצות בך, ופיסות ממך מתחפרות בי, לנצח. כמו קאי, ששבב קרח נעוץ בליבו. אולי זה מה שאתה מבלבל עם אהבה.
אתה אומר לי שלא. אתה אומר לי שמעולם לא הספקנו להפוך להרגל אחד בשביל השניה, ולכן האהבה שלך מעולם לא התרגלה אליי באמת, וכך אתה יודע שזו באמת אהבה. כי גם כשאתה הולך לישון היא עוד יושבת ליד הטלפון, ומדמה לשמוע את הקול שלי מהצד השני של העולם. זה מה שאתה אומר.
ושוב מגיעות הדמעות, כמו תמיד, באינספור הפעמים הקודמות, כי אני מדמיינת אהבה כל-כך בודדה, ישובה לילות לצד הטלפון, ליד חלון לונדוני קודר. איך אפשר לא לרחם עליה עד דמעות? ואתה אומר לי, שוב, 'אל תבכי. בואי איתי. מה כבר נשאר לך פה?'
ומה יש לי שם...? תה וסקונס? ואותך.
איכשהו איתך אני תמיד מרגישה שלמה. כל המרחקים ביננו מצטמצמים- קילומטרים, זמן, אשמה.
לא משנה כמה שנים עוברות, לא משנה כמה אנחנו משתנים, לא משנה כמה שיערות שיבה אני יכולה לספור עכשיו על ראשך- אני אוכל לזהות את הנשימות שלך בין 1000 אנשים ברחוב הומה. אני אוכל לשמוע את השקט שלך גם בדממת שיממון. נשמתי התאומה...לא הספקנו להפוך להרגל, ועדיין אנחנו מכירים אחד את השניה יותר טוב ממה שאנחנו מכירים את עצמנו.
ובעצם, כל פעם שאני כותבת עליך, אני כותבת את אותם דברים.
אני אומרת לך, הכל חוזר על עצמו. השעות, המחשבות, הגורלות.
אפילו כדור הארץ מסתובב תמיד באותו הציר, אז איך אנחנו חוטאים בהיבריס של המחשבה שאנחנו נצליח לשנות סדרי עולם?
ובכל זאת הלכתי. לפני 7.5 שנים, הלכתי. ומאז עם כל צעד שאני עושה, אני מקווה שאולי אצליח לגרום לכדור הארץ לשנות את מסלולו, לשנות כיוון, כדי שגם החיים שלי יסתובב בכיוון הההפוך. ממך והלאה.
אהבתי אותך תמיד. תמיד אמשיך לאהוב. מעולם לא וויתרתי עליך, לעולם לא אוותר.
את המיתות שלנו מתנו ביחד, אבל את החיים שנועדנו לחיות בגלגול הזה, נחיה בנפרד, והרחק אחד מהשניה.
אין דבר קשה יותר מלשנות את הקארמה של עצמך. מלקחת את הגורל לידיים שלך, מלבחור בלבחור, מלוותר על אדם אהוב.
קל יותר אפילו לגרום לכדור הארץ להסתובב לכיוון השני.
The sea's evaporated
Though it comes as no surprise
These clouds we're seeing
They're explosions in the sky
It seems it's written
But we can't read between the lines
Hush
It's okay
Dry your eyes
Dry your eyes
Soulmate dry your eyes
Dry your eyes
Soulmate dry your eyes
Cause soulmates never die
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה