אחר-הצהריים, ינואר, חוץ, תל-אביב

יש רגעים שבהן אין לי ספק לגבי שומדבר. הכל וודאי, הכל מתבהר.
רגעים שבהם בא לי לשאוף מלוא ריאותיי את האוויר הזה, כי לרגע אני מרגישה שכל האלוהות כולה, כל עשרת הספירות, מתנקזות ברוח הזו. היא מפיחה בי חיים כאילו הייתי אדם הראשון.
היום הרגשתי את החורף שוב.
אין גבול ליופיים של הדברים הפשוטים:
מי גשם שנשפכים ממרזבים. כיסא עץ של ילד, קטן ובודד, בפינת בית. חתול רחוב שהולך לצידי. הצליל של הרוח. רחוב רמת-אביבי שומם לרגע. הפרחים שאני מחזיקה. שלולית. מגרש משחקים אדמדם. עץ לימון.
מדרגות רטובות. אופניים.
הדממה שבחפצים שנעזבים מפאת הגשם.
מי אמר שבדומם אין נשמה?
בי יש נשמה, וגם היא דוממת, ואני הרי חיה. לעיתים.