ל-א. ...

קורה לפעמים שאתה שומע שיר, או נתקל בביטוי כלשהו ונדמה לך כאילו הוא בא מתוכך? כאילו הוא שלך באמת, ומישהו אחר פשוט הפיח בו חיים, הוציא אותו לאויר העולם מהמרתפים החשוכים של התת-מודע שלך?
לי אישית זה קורה המון. המחשבות שלי נורא מפוזרות, פראיות, בלתי מרוסנות. אני בד"כ לא מצליחה לביית אותן ולהביא אותן להסתדר בשורות, מילה אחרי מילה, אות אחרי אות. אני תמיד מרגישה שהנסיונות האלה זה טבח עקוב מדם. שדה קרב, גיא בן הנום קטן - כי גם אם משהו שורד, הוא לרוב פצוע אנוש, מקוטע איברים ולעולם לא ישוב לקדמותו.
כל המילים שהייתי רוצה להגיד לך נאלמות, ראשי כאחוז שיתוק מסרב לחשוב, ורק הידיים נמשכות אלייך... רק לגעת, כמו בסלע הקדוש....

אבל יש רגעי חסד, שליבי מתמלא אור טהור, תחושת דז'ה-וו ואושר מעקצץ שוטפת אותי, ומשאירה אותי נקייה ושלווה מבפנים.
היה לי רגע כזה לפני שבוע. פתאום ראיתי שיר על המדרכה.
שיר פשוט וקסום.
שיר שמבטא את כל מה שהייתי רוצה להגיד לך באותו רגע, בצורה הטובה ביותר, והכ"כ יפה שלו...
אני מקווה שלא יהיה לך איכפת אם אני אקדיש אותו לך.

"את נרדמת
ואני אכנס ואשב
לרצפה אשב להביט עלייך
שותק ונכרי, בחדרך השלו
אחכה לך כמו נעלייך..."
(אלתרמן)

אחכה לך.

יש ימים שאתה נשבר.
ללא סיבה מסוימת. או בכל אופן לא אחת כזאת שתהייה מוכן להודות בה....
אתה פשוט נשבר.
כמו האנשים האלה שפתאום חוטפים התקף לב באמצע רחוב הומה אדם, בדרך לאנשהו, או חזרה מאיפשהו, נופלים ומתמוטטים. הבדל של רגע.
יש ימים שאתה מרגיש שתא השירותים בעבודה שלך זה תא וידויים קטן, כי שם אתה מרגיש הכי מוגן, ואתה בורח לשם, כי לפעמים החרא האמיתי הרבה פחות גרוע מהחרא המטפורי...
בוהה באריחים האפרפרים או בדלת הכחולה ובוכה בכי חנוק.
והדמעות מצטברות על הריסים, בוהקות כמו אבני חן קטנות אבל מכבידות על הנשמה שלך כמו סלעי בזלת, אתה מרים את העיניים והן שוברות את אור הפלורוסנט שמעלייך לעשרות קשתות קטנות, כמו פריזמות....האם לזה מתכוונים כשאומרים שהדברים העצובים יפים?

***

So say you've been talking to God lately.
And in the end of your conversation he says "I'll see you around"
should you be panicking?.....

What' does "around" includes when you're God?
The Heavens? All is it EVERYTHING in general?...

So was it a polite goodbye, or a polite way of telling you to write your will?

Just wondering.

G'day

To my true love

יש מלנכוליה מכשפת בעיר האפורה והגשומה הזו היום.
יש ניחוח בדידות מבורכת באוויר המקפיא, שכל משובו סוטר לך על פנייך ללא רחמים.
יש קסם אורבני כל כך מהמם ביום החורפי הזה שמתחשק לך לעצור הכל, להצמיד חזך אל הבטון הקר והרטוב של המדרכות הפרוצות, להצמיד את אוזנך אל האספלט ולשמוע את הלמות הפרסות של המכוניות בכביש...
משהו ישן וחם בניגוד בין האפור של החוץ, לבין הנורות הנדלקות בחלונות הבתים, אורות מחורצים בתריסים..
משהו שעוטף אותך, מנחם ומחבק...החורף הזה. החורף הזה מלא נחמה.מלא חמלה.
הוא קורא לך, מתדפק על חלונות נפשך, בתיפוף ענפים ברוח, בנקישת טיפות הגשם, קורא לך לצאת אליו.
ובא לך לפרוץ החוצה, לפתוח את דלתות ביתך ולהכניסו פנימה, שיסובב את כל האבק הישן של היומיום הכבד שלך מרצפתך, מרהיטיך, מעיניך... ואתה תתמסר לו, למגע אצבעותיו החלקות על עורך, על ריאותיך...
החורף הזה - כמה יפה הוא.

ביטוח לאומי - טוב ליהודים?

קראתי כתבה על מדען שמנסה להשהות חיים ולשמר אנשים.....

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3244724,00.html#addcomment
אחד הרעיונות המעניינים שקפצו לעיני מהכתבה הזאת זה בעצם הרעיון שלעיתים so called "חיי נצח" אלא בעצם לא חיים כמו שאנחנו תופסים את המושג הזה, אלא פשוט דחייה של רגע המוות. למעשה אתה ממשיך להתקיים במימד הפיזי- אבל רוב הסיכויים שהמימד המטה-פיזי שלך long gone. אז אני תוהה בעצם מה שווים ה"חיי" נצח האלה? הרי מה שמגדיר ומרכיב אותנו כבני אנוש אלא החוויות שאנו יוצרים וזוכרים, השתקפויות של אנשים אחרים בנו, ולהיפך, הרושם שאנו מותירים במישהו.
מגע. אנחנו חיים כשאנחנו שוברים למישהו את הלב, כך שגם כשיגליד לנצח נישאר שריטה בנשמה של מישהו, אנחנו חיים כשאנחנו גורמים למישהו לצחוק- כי, גם עם לרגע, גרמנו לפסיאודו-ג'נסיס בנפש אחרת, לחיוך, לשמחה. מה אנחנו שווים אם אנחנו מומיה משומרת במואוזוליאם הזיכרונות של עצמנו?
השורה האחרונה בכתבה הזאת גרמה לי להרהר....
"כל היצורים מתים, אבל הדברים שרודפים אותך - הם זוכים לחיות לנצח."
ופתאום תהיתי - מהם רוחות הרפאים של חיי? מה רודף אותי, ואת מי אני,אולי, רודפת? מה הייתי משנה, אם הייתי חיה עכשיו את כל חיי מחדש?
למען האמת- כשאני מסתכלת בדיעבד על רוב הדברים שעשיתי בחיי, גם אם לא הייתי מתגאה בהם, סביר להניח שלא הייתי משנה שומדבר. נכון שלא הייתי דוגמא ומופת למין האנושי, נכון שיש הרבה אנשים שוודאי נושאים זיכרונות ממני שרחוקים מלהיות נעימים.... וודאי פגעתי ברבים, העלבתי, שיקרתי, רקמתי מזימות...... אני לא מתיימרת להציג את עצמי כנפש זכה וטהורה, אני רחוקה מלהיות כזו, ואני לא בטוחה שלשם אני שואפת... אם אתה לא חוטא, אז כל פיסת אלוהים נראית לך כמו עיירה פרובינציאלית איפשהו בין אשקלון לשומקום.
הייתי משאירה הכל בדיוק כמו שזה. ממש תוך כתיבת שורות אלה אני משחזרת בראשי סצנות, שהייתי השחקנית הראשית בהם, ששיחקתי בכזו וירטואוזיות שה"קהל" האומלל שלי אפילו לא חשד שמדובר בהצגת יחיד גאונית... עולים בי זכרונות מאפיזודות שאני חושבת אולי הייתי צריכה להגיד משהו אחר? אולי להגיד את האמת? אולי היה כדאי להסתיר אותה? ובכל זאת- אם לא הייתי עושה את כל מה שעשיתי, לא הייתי הבנאדם שגדלתי להיות מתוך סבך התעלולים שלי, לטוב ולרע, לא הייתי לומדת את כל מה שלמדתי, לא הייתי חווה את כל מה שחוויתי, לא הייתי מתאהבת באנשים שהתאהבתי בהם, לא הייתי בוגדת באנשים שבגדתי בהם.
הרשו לי לצטט כאן את נביא האמת, רובי וויליאמס-

"no regrets, they don't work, no regrets now, they only hurt".....
ובכל זאת, יש רגע אחד בחיים שלי שהייתי חוזרת אליו בכל שניה, בכל רגע נתון מקיומי, והייתי מוכנה לקרוע בידיי החשופות את כל מיתרי הזמן, ולוותר על שנות אור- רק כדי שאוכל לחזור לרגע ההוא. פיסת תודעה שלנצח תישאר אפלולית, שורצת תולעי מצפון שמכרסמים פנימה, מחלחלות אל תוך הזיכרון....
הרגע ההוא בליל ה-23.5......הרגע שבו ראיתי את הריצוד הכחול של הטלוויזיה בסלון, ועמדתי במסדרון, יחפה, ברגליים קפואות ונטועות כ"כ עמוק ברצפת הבטון שיכולתי להרגיש את הרקבובית הלחה של האדמה, 4 קומות , ונצח שלם מתחתיי.
המסדרון הזה, שעם כל שנה הוא מתארך יותר ויותר בזיכרון שלי, 5 צעדים שהייתי יכולה לעשות- ואולי הייתי משנה את כל היקום. הייתי משנה את החיים שלי, את החיים שלו, של כולנו. 5 צעדים- וזה כל מה שמפריד אותי מאשמה נצחית, מגעגועים קשים מנשוא, מנשמה סדוקה לנצח. 5 צעדים- והייתי יכולה להיות בנאדם שלם.
5 צעדים- והוא היה יכול להיות לצידי.
מה שלעולם לא אוכל לשכוח זה את הרגש העמום הזה של הידיעה הקהה שזה יגיע. ידעתי, ידעתי ולא הייתי מסוגלת להבין את זה. ובבוקר ההוא פתחתי את עיני לתוך עולם אחר, מציאות שונה, אבל גם כ"כ צפויה ומוכרת. מציאות שהטילה בי את ביציה כמעט שבועיים קודם לכן, שפקעו בקולות נפץ וקריעה באותו בוקר.
העניין הוא, שאני חושבת שגם הוא ידע. הוא ידע את זה אפילו יותר טוב ממני, כי הוא הבין..
הוא לא נלחם, אפילו לא לרגע. הוא נתן לנו לגרור אותו בין מסדרונות בתי החולים, לשבת שעות במיון, בזמן שהוא הלך ודעך, בשקט, בהשלמה, בידיעה שלמה שזה לא יימשך הרבה.
אז אני תוהה בעצם- כשאתה יודע שאתה במרחק וויתור אחד מהחיים האלה שלך, לחיים אחרים של חופש מוחלט- למה להקפיא אותך במעופך כשאתה סוף סוף אוזר אומץ לקפוץ אל התהום? אין בעיניי תחושה נוראה יותר מלהיות כלוא בחדרי המתנה...
אם השהיית החיים היא כמו תור בביטוח לאומי – האם זה עדיין יעיל לאנושות?

הרהורים על יואל הופמן...

לפעמים נדמה לך שאתה רואה סימנים בכל מקום.

סימנים של קדושה, הוכחות קטנות לאלוהות.

לפעמים אתה רואה הבזק של קרן אור על החלון, את הירקון מתעטף בערפל הבוקר, טיפת מים, גור חתולים - ונדמה לך לרגע שאתה אפוף בהתגלות אלוהית, שאתה עד לקסם הבריאה, והלב שלך מתרגש והולם בחוזקה ואתה רוצה לצחוק, ולבכות, לנשום את מלוא האוויר הקדוש הזה, ליפול על ברכייך ולהשיל את נעלייך מעל רגלייך...

ולעיתים אתה רואה מכונית חולפת, שרפרף קטן, חתיכת בצל חתוך על השיש, נדנדה יתומה בפארק או שומע צלצול בית ספר מרוחק ואתה מבקש את נפשך למות.

כל הסופיות של העולם נקווית פתאום לרגע אחד של ייאוש תהומי, ואתה מרפה את ידייך ומכופף את ראשך לחרב שתבוא...

לֵךָ...

לפעמים זה קופץ עליי פתאום. הגעגוע הזה. מחביא את עצמו במקומות הכי גלויים, כמו צל, ומסתער עליי לפתע במקומות חשוכים של הנפש. מכרסם בעורקיי כמו חולדת ביוב מורעבת.
הגעגוע הזה לא מפסיק להכאיב עם הזמן. הוא דוקר אותי כל פעם בכאב בלתי נסבל, שוב ושוב, במקומות המוכרים. הפצעים האלה כנראה לעולם לא יגלידו.
הגעגועים למשהו שמעולם לא היה לך קשים מנשוא.
הערגה הזו, הכמיהה לבנאדם שהייתי יכולה להיות אם היית לצידי. הכמיהה לאמת שהייתי יכולה לחיות אם היית מראה לי....
אומרים שהזמן מרפא פצעים.... אבל הזמן שלי כ"כ נוזלי שהוא רק משפשף וחוזר את הפצע, כמו גלים שנשברים על סלעים. הכאב נהיה מוכר, רגיל, יומיומי. חלק ממני. הגדרה עצמית. כמו צבע העיניים שלי, האצבעות, הנקיקים במדבר כף ידי היבשה... כל אחד מהם משרטט לי דיוקן שלך.

איך אנשים מסוגלים לרצות לעצמם חיי נצח? בנצח אין חיים. הוא כל כולו המתנה. ציפייה. בציפייה- אין חיים.