מואורולוגיה

כשאנחנו נפגשים, גם אם במבטים מבוישים וחילופי דברים שקטים, ענייניים, אנחנו כמו שני ענני גשם. שחורים, כבדים, מלאים, ובמגע הרגעי ביניהם זה הברק והרעם, שלרגע מרעידים את הנשמה של העולם, והבזק האור שמאיר את כל הפינות האפלות שלנו, והגשם ניתך אל הארץ היבשה והסדוקה שכה כמהה למגע הרטוב של טיפותינו. ואז נגמר המבול הרגעי הזה, והארץ מפסיקה לרעוש, וחוזרת החשיכה,  והבצורת, ואנחנו נשארים שני שברי ענן שמתאדים ונמסים אל השגרה של חיינו, שאינם שלנו עוד, ורק מחכים לתחזית בכל ערב, לשמוע אם אולי עוד יש עננים באופק....

דרכים

אני אוהבת נסיעות בכבישים בשעות בין ערביים...

כשהאור זהוב ועייף, נגיעות של עננים קטנים מפוזרים על פני יריעת שמיים חלקה, והרדיו מנגן שירים נוגים.

והצללים מתארכים, ואיתם גם ההרהורים. והנשמה קצת נרגעת, ופתאום נדמה שאולי הכל קצת טוב יותר ממה שנדמה, ואולי אפשר לנשום והלב יכול לנוח.

ובחלונות הכבלים שעל עמודי החשמל כאילו מתווים את הדרך, כמו באותה אגדה - החוצה מן היער...

החוצה מן השרעפים.

ואז אנחנו מגיעים הביתה, והחניה אותה חניה, והבית אותו בית, והצללים אינם ארוכים עוד, והמציאות היא אותה מציאות.

ברגעים כאלה, כמו עכשיו, כשהשבת כבר חסרת סבלנות לצאת ושמש מזדחלת לאטה אל מאחורי גב הבתים ומפזרת קרני זהב על שמשות החלונות ועל האספלט, והכל נושם רוגע ועצלות של אחה"צ, ברקע מתנגן לי השיר I'm on fire של ברוס ספרינגסטין ונוטע בליבי שלווה, אני מרגישה שאולי האושר הוא בר השגה. שזה לא מושג ערטילאי או סיסמאת בחירות של מעלה ואולי מתישהו אחווה אותו שוב גם אני, ואז מתחילים לנסוע האוטובוסים הראשונים, אלה שעוברים ליד בתי חולים ולכן מותר להם עוד לפני צאת השבת שמזכירים לי שגם אני פצועה, וחולה, ומדממת, אבל אין לי אוטובוס שייקח אותי למקום שיירפא אותי. והשמש שוקעת והלילה יורד והשבת יוצאת, ומתחיל שבוע חדש של החיים האלה שלי שאין אותי בהם,  וחוזר חלילה.

חילופי עונות

יש תקופות שהן ימים שלמים, ואפילו לילות, שאני לא באמת חושבת עליך. שהבטן לא מתהפכת בתחושת ריקנות והיעדר. ואז פתאום הנשמה שלי מתהפכת בי באנקה, ומזיזה בי את כל האיברים הפנימיים שנשימתך לא נוגעת בהם... וזה מרגיש כמו משב רוח, כמו חילופי עונות, כמו עננים של סוף ספטמבר, הדברים הקטנים שיש בם פתאום נוכחות כה גדולה. ופתאום אני מדמה לעצמי שאני מרגישה אותך אצלי. לצידי. על ידי. אבל אתה לא...

ואז אתה נעלם שוב,  לעוד כמה ימים, ואפילו לילות, ונשאר לי בפי רק טעם המליחות העדינה והלחות העצובה, כמו של דמעות על לב שעוד לא נשבר.

דובדבנים

כשהייתי ילדה היה לנו עץ דובדבנים בחצר ביתנו. עץ לטפס עליו, וליפול ממנו, לשרוט את הברכיים ולקטוף דובדבנים סמוקים ישר מהענפים.

כשהייתי צעירה בתל אביב הייתי הולכת להוא עם הדובדבנים בשוק הכרמל, זה שמכר אותם בקילוגרמים, מושיטה יד אל תוך מאות הכדורים הקטנים, כשידיי נצבעות במיץ הסגול הכהה, ואין לי שמחה גדולה יותר מלחבק שקית מלאה דובדבנים בדרכי הביתה.

ועכשיו,  אני קונה דובדבנים בסופר בקופסאות פלסטיק סגורות, ולא יכולה להושיט אליהם יד, ולא להתלכך מהמיץ הדביק, ולא לשמוח בדרך הביתה.

וזו תמצית חיי.

מחשבה לעת ליל

והכי אני לא אוהבת כשהבית חשוך בלילה.
לעמוד באפלולית הסלון ולבהות בקונטור של החלון, ולרעות בחלונות זרים ולהבין שאין אף אחד מאחוריי, ולא מלפניי, ולא במקומי. והלבדות הזו אפלה יותר מכל לילה.

פתח. תקווה.

כל אחד צריך איזה חלון. 

שייכנס אור לבית, ויתגנב החמסין, ותציץ פנימה השמש.
כל אחד צריך חלון, שיוכל להביט דרכו אל הרחוב, אל החוץ, ולראות.
כל אחד צריך איזה חלון, שיוכל לסגור ולפתוח, ושתהיה לו השקפת עולם.
כל אחד צריך איזה חלון, שיוכל לעמוד בו ולהיראות, ולהבין שהוא ישנו.