כשהאור זהוב ועייף, נגיעות של עננים קטנים מפוזרים על פני יריעת שמיים חלקה, והרדיו מנגן שירים נוגים.
והצללים מתארכים, ואיתם גם ההרהורים. והנשמה קצת נרגעת, ופתאום נדמה שאולי הכל קצת טוב יותר ממה שנדמה, ואולי אפשר לנשום והלב יכול לנוח.
ובחלונות הכבלים שעל עמודי החשמל כאילו מתווים את הדרך, כמו באותה אגדה - החוצה מן היער...
החוצה מן השרעפים.
ואז אנחנו מגיעים הביתה, והחניה אותה חניה, והבית אותו בית, והצללים אינם ארוכים עוד, והמציאות היא אותה מציאות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה