מואורולוגיה

כשאנחנו נפגשים, גם אם במבטים מבוישים וחילופי דברים שקטים, ענייניים, אנחנו כמו שני ענני גשם. שחורים, כבדים, מלאים, ובמגע הרגעי ביניהם זה הברק והרעם, שלרגע מרעידים את הנשמה של העולם, והבזק האור שמאיר את כל הפינות האפלות שלנו, והגשם ניתך אל הארץ היבשה והסדוקה שכה כמהה למגע הרטוב של טיפותינו. ואז נגמר המבול הרגעי הזה, והארץ מפסיקה לרעוש, וחוזרת החשיכה,  והבצורת, ואנחנו נשארים שני שברי ענן שמתאדים ונמסים אל השגרה של חיינו, שאינם שלנו עוד, ורק מחכים לתחזית בכל ערב, לשמוע אם אולי עוד יש עננים באופק....