ברגעים כאלה, כמו עכשיו, כשהשבת כבר חסרת סבלנות לצאת ושמש מזדחלת לאטה אל מאחורי גב הבתים ומפזרת קרני זהב על שמשות החלונות ועל האספלט, והכל נושם רוגע ועצלות של אחה"צ, ברקע מתנגן לי השיר I'm on fire של ברוס ספרינגסטין ונוטע בליבי שלווה, אני מרגישה שאולי האושר הוא בר השגה. שזה לא מושג ערטילאי או סיסמאת בחירות של מעלה ואולי מתישהו אחווה אותו שוב גם אני, ואז מתחילים לנסוע האוטובוסים הראשונים, אלה שעוברים ליד בתי חולים ולכן מותר להם עוד לפני צאת השבת שמזכירים לי שגם אני פצועה, וחולה, ומדממת, אבל אין לי אוטובוס שייקח אותי למקום שיירפא אותי. והשמש שוקעת והלילה יורד והשבת יוצאת, ומתחיל שבוע חדש של החיים האלה שלי שאין אותי בהם,  וחוזר חלילה.