גולם

לפעמים גם אהבות מתות.
ורק הגעגועים למה שהיינו פעם, כשאהבנו, מעופפים כמו מוזות במרחבים האינסופיים של הנשמות.
והזכרונות, כמו מלאכי השרת, מבדילים בין שמיים ומים.
ולפעמים הקו מטשטש, ואתה לא יודע עוד איפה נגמר הרקיע ואיפה מתחילים המים, או ההיפך.
ואתה כותב לאהבה שלך "אמת" על המצח, ומחיה אותה. והנה היא נמצאת בעולם.
קליפה ריקה של משהו שהעלית מן האוב, קיימת לצידך.
אבל לפעמים אהבות פשוט מתות.
במיוחד אחרי שאתה כותב להן את האמת על המצח.
אמת.
מת.

Nuts

לפעמים אלוהים נותן לך אגוזים,
ואז מרסק לך את כל השיניים, בדיוק ברגע שטעמת מהם.
ולך תישאר עכשיו עם הטעם האדמתי-מתקתק של האגוזים בפה,
ועם הטעם של הדם שניגר בפנים.
ואתה כבר לא יודע אם הדם זה רק כי ריסקו לך ת'פרצוף, או כי ריסקו לך את הלב.

הרהוריישן....

לפעמים בדידות חלולה קופצת עלייך ככה סתם.
אפשר ממש להרגיש אותה על הכתפיים, נושפת בעורף. יש לה ריח טחוב וטעם של מתכת קרה.
טעם של עצבות.
באיטלקית הכל נשמע יותר טוב. באיטלקית אפילו העצבות הכי תהומית נשמעת פואטית להפליא. אתה מרגיש כמו פטררקה- מאוהב ושבור לרסיסים. אבל היי- לפחות איטלקי. חצי נחמה.
Gusti solitudine come il ferro a freddo, come risulta...

ואז לפעמים אתה מרים ספר של יואל הופמן ואת מבין שגם לנייר המחולל באותיות דפוס שחורות יש נשמה.
כמו טביעות אצבעות על גוף חיוור של אישה שמאות אצבעות מטונפות נגעו בו והשאירו חותמם לנצח.
גם הנשמות המחוללות והחוטאות שבעולם מהממות ביופיין.
ולפעמים רפיון אסוציאטיבי זה דבר שלא מוערך מספיק.
אתה קורא יואל הופמן, וחושב שוודאי יש אנשים שלא יבינו. כמו ההם שקראתי פעם בטוקבקים באתר של הארץ.
אבל אני גאה להיות שונה. בשבילי כל מילה, היא כמו ה-Sonata Pathetique של בטהובן. החיתוכים, ההרמוניה, האינטנסיביות, הטכניקה. הלוואי שיכולתי גם אני ככה. הלוואי והייתי.
גם לי יש מחשבות מפוזרות, ואני מתאמצת לרסן אותן. הופמן לא- ואצלו זה פואטיקה מושלמת. עליי היו אומרים "סכיזופרנית", כמו המרצה לפסיכיאטריה שהיה לי בשנה א'.
היופי תופס אותי בדברים הקטנים ביותר. פתאום אני מרגישה חמימות עולה מבפנים, ויש רגעים שאני מבינה שאלוהים הוא לא באמת אקסיומה.
הוא מוכיח את קיומו ברגעים קטנים ומלאי חסד.
כמו היום. כיתה שלמה, תריסים מוגפים, חריץ אור מהחלון, והשולחן נחתך בקרן אור עייפה, ג'ינג'ית, רגע אחרי השקיעה, רגע לפני החשיכה. כמו נערה לפני שמאבדת את בתוליה, הזוהר הזה בפנים...
אתה מסתכל על כוס קלקר עם סימני שיניים בדפנות, ועליה קרן אור ואתה מתמוגג. באינרציה רגעית יש דחף להוציא את המצלמה ולתעד את היופי הכ"כ בנאלי הזה, יופי שלא כולם יבינו. רובם לא.
אבל אתה ואלוהים- יודעים בדיוק במה מדובר. כוס קלקר....
ואז מגיעה ההבנה שלעולם לא ניתן יהיה לתפוס את הרגע הזה.
זו תחושה. לך תראה אותה בפריים.
הטבע לעולם אינו דומם. זה אוקסימורון.
ופתאום זה מביא אותך לחשוב על המושג הזה- nature morte.
"טבע מת".
Still life - חיים דוממים..?
אם זה היה קורה אולי היה לנו סיכוי לשנות משהו. למנוע חרטה של חיים שלמים על רגע בודד.
אם הטבע היה דומם, ולו לרגע, היית יכול לעשות הבדל; להשמיע קול, תנועה בחלל, מצמוץ. אולי העולם היה יכול להיות אחר.
אולי כל החיים שלך.
אבל הטבע לעולם אינו דומם.
The life itself, can never hold still.

כל הזין.

Parfois aussi la chute du ciel vers le bas

Sometimes the sky fall.

There are days, when you can stumble across a piece of sky lying on the sidewalk in the middle of Tel Aviv...Perhaps that’s why I love this city so much. Perhaps that’s why I fell in love with Ireland so desperately.

The skies in Ireland lay so low on the ground that you feel you walk right on them, you breathe them, you can practically taste a cloud on you tongue. Tastes like something old...moldy. Surprising, huh?

And sometimes you see the sky in a puddle at the railway station...and you're not sure whether the street is reflecting in them or the other way around.

And you would like to take pity on them, bring them home, clean them up a little, nail them to you ceiling perhaps. Feel a little godlike.

But you can't really pick them up you know. I tried.

So many times I tried.

It's just like carrying water in your bare hands.

You know, sometimes the skies just fall down.
There's nothing you can do about it.

If God can't even keep track of the one thing he owns completely....then who the hell am I to try to hold the whole god damn world beneath my fingers?

דיכאון

איך יש רגעים שהכל מתבהר. במקומות הכי בנאליים מסתתרים מלאכי השרת. אתה פותח את דלת השירותים במשרד ומגלה שכל המסדרון מוצף באור שמש זהוב אדמדם, הקירות כאילו עולים באש, ואתה הולך לקראת שמש זורחת ענקית ומדממת שמסתכלת היישר אלייך דרך קיר שכולו זכוכית. אתה מגלה את אלוהים, מרגיש אותו נכנס דרך הרשתית, מגרד בנחיריים, שורף בגרון, מאיץ את הלב, פועם ברקות. פתאום הכל מובן. הכל בהיר.
ולפעמים חיים שלמים אתה לא מבין.
חיים שלמים אתה חי, ולא רואה.
השמש לא מאירה על כולנו, בדיוק כמו שהשמיים אינם מכסים על כולם.
איך זה?