רגעים

רגע של אושר #1:
שבת, 16:51, צומת האלה.
החום של היום שהיה מתחיל להתפוגג לתוך אבק אפרפר שמכסה את השמים. השקיעה זהבהבה-מטושטשת.
אני נוסעת בכביש 38 צפונה, דרך השדות הירוקים והכרמים של השפֵלה.
הכביש מתפתל, משמאלי יש נוף של שדה ירוק וגבעות, בטייפ דיסק של Era.
זה רגע מושלם. שלווה מדהימה שעוטפת, ולא משנה שומדבר אחר עכשיו. שומדבר לא קיים.


רגע של אושר#2:
6.30 בבוקר.
אחרי כמה ימים השרב נשבר. הרוח הבוקר קרירה ורעננה.
השמיים מעוננים לסירוגין בעננים לא מסורקים בצבעי לבן-אפור-זהב, כמו ציור של ורמיר, שמבעדם נראית תכלת אפרפרה פריכה. ממש כמו השמיים בפריז.

כלניות

בסוף הכל נגמר.

מגיע שרב עם תחילת האביב,

עלי כותרת נושרים,

שמש  שוקעת,

זריחה אפרורית,

לב שנשבר.

בסוף הכל נגמר.

גם הדברים החשובים ביותר, וגם הדברים חסרי המשמעות.

גם האנשים שאהבנו עד כלות, וגם עוברי אורח זרים.
בסוף הכל נגמר.

ילדות ותמימות.

התבגרות.
אהבה.
חיים שלמים.
בסוף הכל נגמר.

בסוף הבית אפלולי, תריסים מוגפים, ריח בדידות טחובה באוויר.

כוס לא שטופה, טיפה של יין שהתייבשה בתחתית, גרגירי קפה על השיש, משענת כסא שנשברה.
סימניה בתוך ספר, גרב, שורות ראשונות של שיר שמת עוד בטרם לידתו.
בסוף הכל נגמר.
לעיתים נשאר זיכרון, כמו רוח רפאים. כאלה שבאים בלילות.
אבל לפעמים גם הזכרונות נגמרים.
זה טבעם של הדברים - בסוף הכל נגמר.

סתם...

אני יושבת בבית, 11 בלילה, מקשיבה ל-Lacrimosa מתוך הרקוויאם של מוצרט, שותה קפה בטעם וניל עם חלב מוקצף, שולה צדה יתושים....
קראתי שוב את השיר של רוברט פרוסט, The road not taken.
אני אוהבת אותו מאוד. שיר שלימדו אותי בשיעורי ספרות אמריקאית בבי"ס, ומאז הוא איתי.
אני אוהבת אותו כי הוא מזכיר לי להיות אני, ולבחור את הבחירות שלי, גם אם הן לא קונבנציונליות.
אלה רגעים מאגיים. ממש עכשיו. אולי זו המוזיקה, אולי השירה, אולי זה הלילה...ואולי זה פשוט אחד מאותם רגעי הארה קטנים.
אלה שבעוד שנים אוכל להיזכר בהם, כמו בשורה מתוך שיר, ולהבין שזה מה שעשה את כל ההבדל.

I took the one less traveled by,

And that has made all the difference

Lacrimosa