ימים של אושר

אני תוהה למה הכתיבה מתעוררת כצורך דווקא בזמני שפל.
כמו שסארטר אמר "אם אתה בן 16 ואתה כותב - סימן שאתה בן 16, אם אתה בן 30 ואתה כותב - סימן שאתה משורר". לדעתי, במקרה שלי זה יותר "אם אתה בן 16 ואתה כותב - סימן שאתה בן 16, אם אתה בן (כמעט) 30 ואתה כותב - סימן שאתה אומלל".
לפעמים אתה מוצא את עצמך בתחתית, נח עזוב, בודד וקרוע, ואתה מרגיש כאילו הדמעות חונקות אותך עד כדי עיוורון, וכל מה שאתה יכול לעשות כדי לשוב לנשום- הוא לקחת עט, או להתנפל על המקלדת , ולהתחיל לאנוס אותה בברוטליות, לתת לעצמך לבכות באותיות קוד ירקרקות , להיצרב לעד אי שם בנבכי המטריקס האינסופיים.
אבל - היום הוא לא יום כזה. היום התעורר בי הצורך ההפוך; לתעד יום מיוחד. אחר.
היום הבנתי שאושר הוא גם תחושה פיזית.
היום האוויר הרגיש לי אחר, היום הנשמה שלי התמלאה שלווה.
יום שישי, אחה"צ תל אביבי... האוויר די דחוס, אבל השמיים אפרוריים. לא התחשק לי לחזור הביתה, התחשק לי משהו אחר.
עליתי על 63, והחלטתי שלשם שינוי אני לא יורדת בתחנה המוכרת לי, אלא ממשיכה איתו עד הסוף. שוק הכרמל.
בד"כ אני לא אוהבת שווקים. דחיסות האנשים שם מציקה לי נורא. אבל היום הרגשתי אחרת...
התחלתי לשוטט בין הדוכנים...ריח של נוצות עוף חרוכות, של דגים טריים (או שלא ממש), צעקות של "הכל בשקל, הכל בשקל"....משהו שכבר כמה שנים לא הכנסתי את עצמי אליו. משהו מימים של ילדות, כשמקום הבילוי היחיד היה ללכת לשוק של ימי ראשון אצלנו...
יצאתי לנחלת בנימין. השמים התקדרו, המחנק השתחרר, ורוח נעימה, מלטפת, כמו רוח של אביב, או תחילת סתיו... פתאום הכל נראה לי יפה. הכל נראה לי פשוט. פתאום הכל נראה כ"כ נכון, ובמקום שהוא צריך להיות, בדיוק ככה, בדיוק בזמן. פתאום הרגשתי כאילו אני במקום אחר, נחלת בנימין נראית לי כמו שוק פשפשים באמסטרדם. אני עוצרת ליד בחור שרוקד סטפס, ולמרות שהוא מנסה לשמור על חזות מבדרת אפשר בבירור לראות את הסבל בפניו. אני משערת שהוא רוקד כך כבר שעות, וחלק ממני מרחם עליו מעט, אבל הוא מקסים אותי לגמרי... אני ממשיכה פנימה, לתוך הדוכנים, האוויר נהיה קריר, רוב החנויות מסביב נסגרות, כאילו מרימות ידיים ונכנעות, אחת -אחת. אני יוצאת לאלנבי ומגלה רחוב שקט. מנומנם. נטוש כמעט....שישי אחה"צ בתל אביב. אפשר שלא להתאהב בזה..? אני עולה לאוטובוס שלי, והוא כמעט ריק, הכבישים פנויים, יש רק אנשים מעטים ברחובות... אני שמה אוזניות ובוחרת מוזיקת מדיטציה, מנסה להשריש בי את התחושה הזאת של השלמות הרגעית. אני עוצמת עיניים ומבינה - כל מה שאני רואה מבחוץ, הוא כל מה שהייתי רוצה לראות מבפנים. רגע של הארה.

Hафига?

לפעמים הנשמה נסדקת.

Hепонятная свобода

обpучем сдавила гpудь,

И не ясно, что им делать -

или плыть, или тонуть

Коpабли без капитанов,

капитан без коpабля,

Hадо заново пpидумать некий смысл бытия.

Hафига?

מכה אפורה

יש ימים של בדידות אפורה.

אתה רואה אופניים צהובות שעונות על עמוד חשמל, או שומע את Suzanne ונדמה לך שאתה וודאי האדם הבודד ביותר עלי אדמות.
חלון האוטובוס נראה כמי גשמים עכורים, ואתה מצמיד את מצחך אליו, עוקב בעינייך אחרי הבתים שחולפים על פנייך, חלונות-חלונות, אחרי הנחשים הבלתי נגמרים של סימוני השוליים על האספלט הסדוק ואתה רואה רק אבק.. רק לכלוך עירוני אפור, אין אנשים, אין עיניים, אין קול. נדמה לך כאילו אין יעד סופי לא לאוטובוס שעליו עלית, ולא לחיים שלך,

כאילו ת"א היא עיר רפאים ריקה מתוכן ומאנשים.

אתה מרגיש כמו הבחור ההוא בפרסומת של אורנג' שיוצא יום אחד וכל הרחובות של ניו יורק ריקים, ואתה מחפש במה להיאחז, מחפש יד מקרית של עובר אורח, רק לגעת קלות בקצות אצבעותיו, כדי להפיג את הבדידות הזאת. כדי להרגיש שאתה לא לגמרי לבד בפלנטה הזאת...

לפעמים בא לך לעצור באמצע הרחוב, להתיישב בתחנת אוטובוס, להעמיד פנים שגם אתה מחכה למשהו, שגם אתה בדרך לאנשהו, שיש מישהו שמחכה לך...

אתה הולך באבן גבירול, או בדיזינגוף, שישי אחה"צ, רוח אביבית - ואתה מרגיש שעוד רגע לא תוכל יותר, ואתה תעצור באמצע הרחוב ותתחיל לבכות. לא כי יש לך סיבה מיוחדת, לא כי אתה אומלל, או פצוע. אלא פשוט כי אתה האדם הבודד ביותר עלי אדמות.

נוף ילדות...

גדלתי בעיר שכוחת אל איפשהו בדרום. בין שומקום לשומקום, אבל ליד עזה.
מאז שעברתי למרכז אני לא מבקרת שם בכלל, כי לא נשאר בה שומדבר שהוא באמת שלי....
יש לי געגוע לילדות רחוקה, כמעט נשכחת, לאדם שהייתי אז, לאנשים שהיו לצידי - אבל לא למקום.
העיירה הזאת תמיד היתה סוג של תחנת מעבר לכולנו.
אתמול נסענו לשם, לזוג חברים שעדיין גרים שם (משום מה).
הדרך לשם תמיד מעוררת בי זכרונות, ויש הרבה.
זה מעניין איך שככל שאתה חושב שהחיים שלך משעממים יותר, כך אתה צובר יותר זכרונות.
הדרכים הריקות של הדרום תמיד צובטות לי את לב. יש משהו שובה לב בשממה הזאת.
משהו שמביא אותך לדמעות ומשמח את הלב בו זמנית.
יש שלב מסוים בדרך לשם, שאין יותר פנסים על הכביש, שזה בעיני כמעט מטפורי.
אתה עובר ברגע מכביש מואר באור פנסים צהבהב ומשועמם לכביש עייף ומרופט, לחושך פרוותי מדובלל, מפלס את דרכך בזפת הלילה, רק האורות הרחוקים של הקיבוצים בסביבה, ושל עזה, עדיין מזכירים לך מדי פעם שאתה במימד מציאות ריאלי.
יום שישי, קרוב ל-1 בלילה.... אני יוצאת עם כוס קפה ונשענת על הגדר שלהם, שצופה אל הכביש הבינעירוני.
השקט הרועם הזה, דממה, חושך, משהו בבדידות הנשכחת הזאת מביא אותי לדמעות.
זהו נוף ילדותי. חשוך ודומם.
כדברי דה-סנט אכזופרי - "נוף זה הוא בעיני הנוף היפה ביותר והעצוב ביותר בעולם כולו"...
יום שישי בלילה- ואני לא שומעת אפילו צרצרים.
רק מכוניות מעטות, אולי אבודות, חולפות מדי פעם. תמיד לאנשהו, או מאיפשהו - אף פעם לא לכאן.
בלילה כזה אפילו לקפה יש טעם אחר. עם כל לגימה אני בולעת גם קצת מהאוויר המוכר עד כאב הזה, קצת מהחושך הזה, קצת מהשקט.
השקט הזה כנראה עשה אותנו מה שאנחנו. הוא מחלחל, מתחפר בתאים, נהיה סליל ד.נ.א..הוא נשאר איתנו לנצח.
תמיד צחקנו שאפשר להוציא את הבנאדם מהמקום הזה, אבל אי אפשר להוציא את המקום הזה מהבנאדם. כנראה שזה באמת נכון. יש משהו באוויר הזה שמדגדג לי את הנחיריים, משהו בריחות, בצליל של הרוח הזאת, בקור הנוגס של הלילה הדרומי שתמיד מזכיר לי את הילדות הרחוקה שלי. תמיד גורם לי להתגעגע, להיאנח, להיזכר בכל מה שהייתי פעם, מה שרציתי להיות, ולהתנצל על מה שנהייתי.
אולי נשאר בי יותר מהחושך הסמיך הזה משהייתי רוצה, ופחות מדי מהשקט...

הבשורה ע"פ קירבי

לפעמים אני לא יכולה שלא לתהות לגבי המציאות החלופית של כל אדם ואדם.
הרי כל אחד מאיתנו, בין אם מבחירה או לא, חי בסוג של בועה, במציאות שהיא לגמרי שלו, חסרת אובייקטיביות בעליל.
כל אדם חי אך ורק את החיים שהוא יכול להרשות לעצמו לדמיין.
כשאנחנו חושבים שאנחנו מתסכלים על משהו- אנחנו רואים את מה שאנחנו רוצים, או מסוגלים לראות, ולא את מה שקיים באמת.
כשאנחנו חושבים שאנחנו מקשיבים- אנחנו שומעים את מה שאנחנו רוצים או מסוגלים לשמוע, ולא את מה שנאמר באמת.
אז למה בעצם אנחנו מתפלאים כשאנחנו תולים במישהו ציפיות שתואמות את המציאות שאנחנו יצרנו לעצמנו, אבל לא את זו של אותו אדם שאנחנו מצפים וממנו וכ"כ נשברים מהאכזבה שבאה, באופן כמעט בלתי נמנע, בסופו של דבר?
הבעיה העיקרית של האנשים היום זה שהם שוכחים איך להקשיב באמת.
כשאתה חושב שאתה מקשיב למישהו, מה שאתה שומע זה למעשה את דעותייך שלך ואת הפרשנות שלך למה שנאמר. מה שנטמע בנו בסופו של דיאלוג זה לא הדיאלוג שניהלנו עם אדם אחר, אלא הדיאלוג שהתנהל בין האגו לסופר-אגו שלנו. הסקנו מסקנות, חרצנו גורלות, מתחנו ביקורת, שפטנו, צחקנו- אבל לא שמענו באמת את האדם שמולנו.
האנשים של היום נורא מלאים בעצמם. כ"כ מלאים- שאין מקום למישהו אחר להידחס פנימה.
כדי שתוכל להקשיב באמת למישהו אתה חייב לשחרר את עצמך, לתת חופש. אתה חייב להיות מוכן לוותר על עצמך, ולו למספר רגעים. אתה צריך להתמלא במישהו אחר. להיות חף מדעה, ביקורת, שיפוט. רק אז תוכל באמת לשמוע מישהו.
הקטע העצוב באמת זה שאנשים כ"כ מלאים בעצמם שאין להם אפילו מקום לאלוהות.
אנשים מתפללים, מיליארדי תפילות מדי יום ביומו, בכל העולם- וכמה מהם באמת מצפים לקבל תשובה?
התפילה של היום היא אינה תפילה – היא חנופה. לעיתים רשימות מכולת.
אל תבינו אותי לא נכון, אני מתייחסת בכבוד והערכה לדתות באשר הן, ולאנשים המייחסים את עצמם אליהן. אני מכבדת מסורות ומנהגים, אמונות וטקסים.
יש בית כנסת ליד הבית שלי. כל בוקר אני יוצאת לתחנת האוטובוס בסביבות השעה 6 בבוקר. הרחובות מפוהקים, עצלים, ריקים לגמרי מאנשים, ואפשר לראות רק את הצללים הנעים של המתפללים שהשכימו קום לתפילת שחרית. בקור מקפיא, בגשם. זה ראוי להערכה אינסופית בעיני, המסירות הזאת, ללא יוצא מן הכלל.
השאלה היא- בשביל מה?
מה לאלוהים ולעמודי הטקסטים השחוקים האלה? אלוהים כבר לא נמצא בבתי הכנסת הקטנים, לא בכנסיות או במסגדים, לא בספרים המאובקים, או במגילות המתפוררות, גם לא באבני הכותל או בפירמידות (כי שם, מן הסתם, יש רק חייזרים), לא בצלבים, או במחרוזות התפילה.... אלה האנשים שמאמינים בו שזקוקים לכל אלה. אלוהים עצמו לא זקוק לדבר.
אומרים שמעברת לארבעת הבשורות המוכרות מהברית החדשה קיימת בשורה נוספת, בשורתו המקורית של המורה עצמו, הבשורה ע"פ ישו, והיא כ"כ טבעית ומתבקשת שזה כמעט ובלתי אפשרי שלא לרצות להאמין שזו אכן התורה הנוצרית כולה במשפט אחד עיקרי-
"I am the light that is over them all. I am the All; the All has come forth from me, and the All has attained unto me. Split a piece of wood and I am there. Raise up the stone, an ye shall find me there"

אלוהים נמצא בכל, והכל נמצא בו. יכולת הכלה אוניברסלית, יכולת להכיל עולם ומלואו- במשמעות הכי ישירה של המשפט הזה. את העמקים, פסגות ההרים, הנהרות, סוסי הפרא, מרבי רגליים, עננים, ומיליארד סינים. חתיכת עבודה.
זו המהות הנשית – היכולת להכיל חיים. זו מהות האלוהים.
אני לא מתיימרת להיות פמיניסטית, לשרוף חזיות ולצאת הצהרות על האנדרוגיניות של האלוהים. אלוהים לא זקוק להגדרת מיגדר. מיותר לחלוטין. ממילא הוא בכל והכל בו.
ובכל זאת, אלוהים יצר את האדם בצלמו ובדמותו. ומשום מה אנחנו לא רואים 7 מיליארד אנשים עם זקן לבן וגלביה... כי צלם האלוהות לא במראה. האלוהות היא ביכולת ההכלה, יכולת ההקשבה, יכולת היצירה, יכולת הבריאה.
אנשים ניחנו ביכולות אלה, במתנות הגדולות מכולן.
וכשהאנשים ידעו להקשיב- האלוהים דיבר אליהם. כל היקום כולו דיבר אליהם. השמים מדברים אלינו, והרוח, והשמש, והמים, והעלים, ובעלי החיים. כולם מדברים באותה שפה. אולי רק למעט הונגרים ומונגולים.....

לפני כמה שנים מצאו כמה ציורי מערות עם ציורים של אנשים עם עיגול סביב ראשם. כמו באיקונות הקדושים הנוצריים.
לכולם יש את ההילה סביב ראשם. זה לא הילה של קדושה – זו הילה של רצפטיביות. של רגישות קליטה, שבבי אלוהות קטנים.
לכולנו יש את ההילה הזאת עד היום, אלא שהיום שכחנו איך להקשיב, שכחנו איך להסתכל.
אנשים היום עיוורים וחרשים, נתקלים זה בזה במקריות מצערת, כמו תאונות דרכים במסלולים האסטרליים, מחליפים פרטים- כמה חודשים, כמה שנים, - וממשיכים כל אחד לדרכו. שבורים ופגועים.
היחידים שלפעמים עדיין מצליחים להבחין בצללים העמומים של האמת- הם הילדים. וגם את המתנה המופלאה הזאת אנחנו ממהרים לשלול מהם. "אין מפלצות/תפסיק לדמיין דברים/זה סתם נראה לך/אין דבר כזה" אלה משפטים בוודאי תתפסו את עצמכם אומרים לא מעט לילדיכם. כל משפט כזה הוא תקיעת כדור ברקתו הרכה של ניצן שפיות אמיתית, אלוהית. "ילדים, הישמרו לכם מעצי הבאובב"....
אני אישית מגדירה את עצמי כאדם מאמין.
לא דתי – מאמין.
כי יש הבדל עצום בעיני בין המושג "דת" למושג "אמונה".
וזה מחזיר אותי לאותם מתפללים, מהבית כנסת ליד הבית שלי, למשל. או למיליונים אחרים.
הטקסיות הזו לא מבטאת בהכרח אמונה. זו סגידה, זו הערצה.
מה ההבדל בין 15 אנשים בבית כנסת קטן ברמת אביב ששרים מזמורים ומקריאים תפילות, לבין 10,000 איש באצטדיון, כשכולם יחד צורחים שיר של הפינק פלויד?
זו חוויה דתית לא פחות.
האמונה צריכה להיות עמוקה, פנימית, שורשית. האמונה היא התקווה. כן כן, זו ששורדת אחרונה. זו האמונה. אמונה היא אקסיומה. זה להאמין במשהו שאתה לא יכול לבדוק, שאתה לא יכול להוכיח או לכמת, אבל אתה פשוט יודע. אתה יודע שזה שם וזה אמיתי כ"כ שזה מעקצץ לך בידיים, שזה מחיש את דפיקות הלב שלך. אמונה זה כשאתה יכול לעצום עיניים ועדיין לראות הכל מבפנים, דרך הלב, כשאתה מצמיד אוזן לצדף ואתה שומע את הים- זו אמונה.
כי "אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין." (הנסיך הקטן)
האנשים של היום לא מאמינים באמת בשום דבר, חוץ מבג. יפית.
וזה טיפשי כמה שזה טיפשי.
מה שמצחיק אותי באנשים זה שהם מתפללים, מתחננים, בוכים, שמים פתקים בכותל, חוזרים על מנטרות, נוסעים לאשראמים, דופקים ת'ראש בהודו, מחפשים את עצמם בכל העולם בלי להבין שהריק הפנימי הולך איתם לכל מקום!
וזה לא משנה איפה תהיה- בטוקיו, בגואה, במוסקבה, באשחבד- הפנימיות שלך לא תשתנה. אתה תמיד תהיה אתה. חוק שימור האנרגיה. בנאדם לא משתנה באמת, הוא יכול להיות רק גרסאות של עצמו במימדים מקבילים של המציאות שהוא בוחר לעצמו ברגע נתון. זה הכל.
אנשים מחפשים- אבל לא מסתכלים. מתפללים- אבל לא מקשיבים. דופקים נאומים..."אלוהים יקר, תעשה לי ילד", "אלוהים יקר, תעשה שאזכה בלוטו", "אלוהים יקר, תוציא לי את היבלת".....אבל לא עוצרים לרגע לחכות לתשובה!!! זה לא נראה מגוחך?
למה כשאנחנו מתקשרים אחד עם השני במימד הפיזי אנחנו מתעצבנים וצורחים כשאנחנו לא מקבלים את התשובות שאנחנו דורשים, כשלא מתייחסים אלינו, או מתעלמים מאיתנו, ותמיד יש את אלה שצורחים לך שהם רוצים ת'מנהל (כן, עבדתי פעם בשירות לקוחות. I should know),
והנה- הם בעצמם פונים למנהל, הביג-בוס, בעל המניות הבלעדי, מקריאים רשימת מכולת, מייבבים משהו תוך כדי דמעות, וסוגרים את הדלת והולכים. בלי לחכות לתשובה, בלי לתת סיכוי לדיאלוג.
אז מה אנחנו מצפים ללמוד אם אנחנו לא מוכנים אפילו לקבל תשובות לבקשות שלנו?
אתה משלם במכולת ומצפה לקבל עודף. זה ייראה מוזר אם תיתן שטר של 100 על משהו שעלה לך 7.89 ותלך, מבלי לצפות להחזר. אז למה זה לא נראה לאנשים מוזר לפנות לאלוהים ולא לקבל תשובה?
לפנות למלאכים, ליקום, לחייזרים, לישויות נשגבות, לקול הפנימי, לאינטואיציה- תקראו לזה איך שאתם רוצים. הינו הך.
"בקע פיסת עץ- ואני שם, הרם אבן- ותמצא אותי...." כולנו אותו אחד. כולנו קשורים למקור.
עלינו רק להיזכר במה שתמיד ידענו. עלינו רק להיזכר איך פעם ידענו להקשיב, איך ידענו לראות. לחזור אל הפשטות המינימלית שבדברים. הטבע לא מסובך, הטבע אלמנטרי- והוא מושלם. מושלם כ"כ שאנחנו מנסים מאות שנים לחקות אותו...
גם אנחנו היינו מושלמים כמו הטבע פעם - פשוטים, מוארים, מושלמים.
ואז חיסלנו 6,000000 איש, ועוד עשרות מיליונים שאף אחד לא מזכיר, ואז נסענו לחפש ת'עצמנו במזרח, ואז המצאנו את "האח הגודל", ואת הפצצה האטומית ועוד כל מיני שטויות כמו השואב אבק של קירבי, זה שעושה לך ספונג'ה, כן- וגם את אלה שעדיין מתעקשים למכור אותו כי הם באמת מאמינים שמישהו עוד יקנה את החרא הזה. זאת, רבותיי- אמונה.