ברגעים כאלה, כמו עכשיו, כשהשבת כבר חסרת סבלנות לצאת ושמש מזדחלת לאטה אל מאחורי גב הבתים ומפזרת קרני זהב על שמשות החלונות ועל האספלט, והכל נושם רוגע ועצלות של אחה"צ, ברקע מתנגן לי השיר I'm on fire של ברוס ספרינגסטין ונוטע בליבי שלווה, אני מרגישה שאולי האושר הוא בר השגה. שזה לא מושג ערטילאי או סיסמאת בחירות של מעלה ואולי מתישהו אחווה אותו שוב גם אני, ואז מתחילים לנסוע האוטובוסים הראשונים, אלה שעוברים ליד בתי חולים ולכן מותר להם עוד לפני צאת השבת שמזכירים לי שגם אני פצועה, וחולה, ומדממת, אבל אין לי אוטובוס שייקח אותי למקום שיירפא אותי. והשמש שוקעת והלילה יורד והשבת יוצאת, ומתחיל שבוע חדש של החיים האלה שלי שאין אותי בהם,  וחוזר חלילה.

חילופי עונות

יש תקופות שהן ימים שלמים, ואפילו לילות, שאני לא באמת חושבת עליך. שהבטן לא מתהפכת בתחושת ריקנות והיעדר. ואז פתאום הנשמה שלי מתהפכת בי באנקה, ומזיזה בי את כל האיברים הפנימיים שנשימתך לא נוגעת בהם... וזה מרגיש כמו משב רוח, כמו חילופי עונות, כמו עננים של סוף ספטמבר, הדברים הקטנים שיש בם פתאום נוכחות כה גדולה. ופתאום אני מדמה לעצמי שאני מרגישה אותך אצלי. לצידי. על ידי. אבל אתה לא...

ואז אתה נעלם שוב,  לעוד כמה ימים, ואפילו לילות, ונשאר לי בפי רק טעם המליחות העדינה והלחות העצובה, כמו של דמעות על לב שעוד לא נשבר.

דובדבנים

כשהייתי ילדה היה לנו עץ דובדבנים בחצר ביתנו. עץ לטפס עליו, וליפול ממנו, לשרוט את הברכיים ולקטוף דובדבנים סמוקים ישר מהענפים.

כשהייתי צעירה בתל אביב הייתי הולכת להוא עם הדובדבנים בשוק הכרמל, זה שמכר אותם בקילוגרמים, מושיטה יד אל תוך מאות הכדורים הקטנים, כשידיי נצבעות במיץ הסגול הכהה, ואין לי שמחה גדולה יותר מלחבק שקית מלאה דובדבנים בדרכי הביתה.

ועכשיו,  אני קונה דובדבנים בסופר בקופסאות פלסטיק סגורות, ולא יכולה להושיט אליהם יד, ולא להתלכך מהמיץ הדביק, ולא לשמוח בדרך הביתה.

וזו תמצית חיי.