קרוב לוודאי שהחלק הכי קשה בלאבד מישהו אהוב הוא להפסיק לחכות.
לחנוק את התקווה הזעירה הזו שמתעוררת בכניסה לכל חדר, שאולי הוא יהיה שם. יישב על כורסא, עם הגב אליכם.
ורק אתם תזהו אותו, בשבריר שניה, כי איך אפשר שלא? הגעגוע כל-כך מחדד את החושים.
להפסיק לחשוב שנדמה לכם שהרגע ראיתם את הבזק פניו בהמון ברחוב, או בחלון אוטובוס, או במכונית חולפת.
להפסיק את הציפיה הדרוכה בכל שיחת טלפון, שאולי תענו ותשמעו את קולו.
ההבדל הגדול בין העולם הזה לעולם הבא הוא שבעולם הבא אין זמן. ולכן הנשמות שמעבר לעולם לא צריכות יותר לספור; את המילים שלא נאמרו, את החרטות, ההזדמנויות שהתפספסו.
אלה רק אנחנו, שנשארים מאחור, שלעולם לא יכולים להפסיק. להפסיק לספור את השניות מאותו הרגע שהם הפסיקו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה