"А я сошла с ума...какая досада!"

הכתיבה תמיד היתה קרש הצלה בשבילי.
משהו שחייב לקרות ברגע שפל, בעתות טביעה, חנק.
תמיד אמרתי שאם הכתיבה טובה כנראה שכל השאר רע.
אבל עכשיו לא רע לי בכלל, אפילו ההיפך.
עכשיו אני נושמת לרווחה, עכשיו יש לי תחושה מעקצצת של ציפיה,
ובכל זאת- אני כותבת. יש לי כל-כך הרבה מחשבות במשך היום, שירים שנולדים ומתים כי אני לא מספיקה לרשום,
משפטים, הגיגים, רעיונות, חמשירים, תפילות....
מה זה אומר? שהתבגרתי? או שאני בהכחשה טוטאלית של מצבי?
לאור ההיכרות שלי עם עצמי אני מניחה שיתברר שהשני הוא הנכון, אבל אף פעם לא צריך להפסיק לקוות לפתעות.

פעם חלמתי שתיבת הדואר שלנו מלאים מכתבים. שאני פותחת אותה ועשרות מכתבים פורצים מתוכה כמו להק יונים ששוחרר לחופשי.
קראתי אז שחלום כזה מבשר על חדשות רעות. ואז סבא שלי נפטר.
היום אני באה הביתה, מדי יום, והתיבה ריקה.
אפילו לא ארנונה, או חשבון חשמל. יש בדידות גדולה מזו?

לפעמים גם חדשות רעות עדיפות על לא-כלום.

My love

בסוף הבנתי.
עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.
בסוף יודעים להבחין בין אמת ודמיון.
האהבה שלי, היא אמיתית. היא מוחשית.
יש לה ריח, וטעם, ותחושה. יש לה שם, וצליל והליכה משלה.
לאהבה שלי יש ריח של דובדבנים אפויים וסוכר שרוף. יש לה הליכה קופצנית, נמהרת מעט.
יש לה טעם של עור חמים, של מגע שפתיים בגוף. יש לה מגע רך והיא שמנמנה.
יש לה שם מתנגן, מתגלגל, כמו שאני אוהבת.
יש לה צליל שמימי, כמו שיר של Sigur Rós...וצחוק משוחרר.
יש לה קול מלטף, וחיבוק חם ומנחם כמו ריח של לחם טרי.

ויש לה תקווה.
טוב שכך, כי לי כבר לא נשאר הרבה.