6:30 בבוקר, יום שישי.
אני על האוטובוס לירושלים.
אני אוהבת את תל אביב בשעות האלה, במיוחד בסופי שבוע. כשהמפלצת עדיין נמה, ואפשר ללטף אותה בפלומה מאחורי האוזן.
הבוקר קריר ולח. ממרומי קומה 6 של התחנה המרכזית אפשר לראות את השכונות המושחתות של ת"א מסירות את קורי השינה.
יש לי שקט בלב. שקט מוחלט. הרבה זמן לא הרגשתי ככה.
אני אוהבת נסיעות ארוכות באוטובוס. מוזר, כמה תפיסת המרחב שלי יכולה להיות מעוותת.
באוטובוס דחוס, לא נוח במיוחד (כי אף פעם אין לי מקום לברכיים), לעיתים מסריח, בד"כ חם מדי או קר מדי (כמעט אף פעם לא בטמפ' נוחה לבריות שנחנקות בתוכו) - אני לפעמים מרגישה את שיא החופש.
לפעמים דווקא כשאני דחוסה בין מושב למושב אני מרגישה את הכנפיים נפרשות מאחורי גבי.
אני זוכרת את התחושה הזאת בדיוק, כשהייתי נוסעת בכל בוקר מת"א לספיר, ובפניה לצומת הודיה היה שדה ירוק ענק, ובאמצעו עמוד חשמל אימתני. כמו אחרון הנפילים. ואת Cuyahoga של R.E.M באוזניות.
זאת ההגדרה שלי לחופש. כמה מעט צריך אדם בשביל הדברים הגדולים באמת.
הרגשתי שוב את התחושה הזו בדרך לירושלים. המחלפים החדשים בדרך - גשרים גשרים. גשרים הולכים ודוהים באופק תחת כסות ערפל בוקר קריר. אפרורי-זהבהב בזריחה. אני מרגישה שאני מתחילה לנשום. לנשום באמת, בהתרגשות, להרגיש את הלב שלי פועם...
זה כ"כ יפה שאני הכי מצטערת שאני לא באוטו, ולא יכולה לעצור ולצלם. כמה יופי יש בדברים הבאנליים ביותר.
כל פליטי הדיסקוטקים של חמישי שנוסעים איתי, נרדמו. הרב שיושב באלכסון ממני נוחר ומשמיע קולות חרחור רמים, משולבים בצפצופים, שיהוקים, ניחרורים, מצמוצים וכו'. חבל שאני לבד ברגעים כאלה. שאני יכולה לחייך רק לעצמי.
האוטובוס מטפס בעייפות במבואות ירושלים, מחלף הראל....
וככל שאנחנו עולים יותר העירה, כך נפרס תחתינו העמק. עצי אורן ירושלמים מותחים את ענפיהם, מנערים טיפות רסיסי בוקר. הערפל סמיך ולבן, מכסה כמעט הכל. סוג של קיפוד בערפל, אם תשאלו אותי.... אבל לי זה נראה כאילו השמיים ירדו ארצה.
ירושלים, נו.
נדמה לי כאילו אם הייתי מושיטה יד, ומכניסה אותה לתוך הערפל הזה, הייתי יכולה ממש להרגיש אותו. לחוש אותו, לגעת....להרטיב את הידיים בחלב הלבן הזה, לנשום את הטריות הקרירה שלו לתוכי.
אני חושבת לעצמי שזו השכינה. ככה היא ישנה פה, בירושלים, בלילות. ככה, על צמרות העצים. מתכרבלת בין הענפים המחטניים.
עכשיו יעלה הבוקר, והיא תמתח שוב, כמו הינומה, מעל שמי העיר.
ברגע הזה אני מתמלאת אושר כ"כ אמיתי וטהור שיורדות לי דמעות....
6:52 בבוקר. מבואות ירושלים, ואני באוטובוס. צמודה לחלון, ובוכה מאושר.
אני לא זוכרת אם זה קרה לי אי פעם. רק עכשיו אני מבינה את התחושה הזאת. של משהו שכ"כ ממלא אותך מבפנים, מותח כל פיסת עור בגוף, כל תא, שאין לך מקום להכילו יותר- והוא נשפך דרך העיניים. אושר.
איפה הוא כשאני צריכה אותו באמת?
הלוואי והייתי יכולה לחלוק את הרגע הזה עם מישהו. ויש רק בנאדם אחד שחשבתי עליו.רק בנאדם אחד שהיה מבין אותי ברגע הזה. שהיה יכול להכיל אותי עם כל האושר הנוזל הזה שלי. אבל - 6:52 בבוקר. יום שישי. כולם ישנים.
תחנה הבאה - העיר העתיקה. שער יפו. כנסיית הקבר.
מי היה מאמין שאפשר להגיע "מוקדם מדי" לכנסיה?
סליחה. לא ידעתי שאסור להטריד את ישו בסיאסטה שלו.
הסתובבתי ברחובות השוממים של העיר העתיקה, בסמטאות השוק הריקות. הכל נראה אחרת כשזה כ"כ שקט.
ראיתי קבוצת תיירים נושאים צלב עץ ענק. צועדים במסלול הויה דלורוזה.
חשבתי לעצמי שזו השלכה יפה. כל אדם נושא את הצלב שלו מדי יום במשך כל חייו. לא לכולנו יש את המזל שהיה לישו ליצלב על הצלב שלנו, להיגאל מיסורינו, להילקח לחיק מלכות השמיים, לזכות בקדושה.
רובנו פשוט נושאים את הצלב הזה, כבד ככל שיהיה, במסלול הייסורים האישי שלנו, עד יום מותנו. מתים כאחד האדם. כמו אותם הגנבים שנצלבו יחד עם ישו. ומי זוכר אותם?
לכן מעריצים אותו? לכן סוגדים לו? כי הוא הצליח להתחמק מהעונש של חיים שלמים?
נזירים מטטאים את רצפת השיש בכניסה לקריפטה.
משפשפים את הפמוטים, שוטפים את הרצפה.
יש ריח של נפט ליד הקבר. ואני תוהה לעצמי האם ככה אמור להריח הקבר הקדוש?
איפה המור והלבונה? איפה ריח השעווה? איפה ריח הדם הקדוש? ריח האלוהות המרחפת בין הקשתות של הכנסיה?
לפחות הנשמה שלי שקטה. לה אין חוש ריח.
אני אוהבת כנסיות, ולא סובלת בתי כנסת. אני יהודיה כשרה, ואני בכל זאת מרגישה נוח יותר עם צלב ביד, מאשר עם מגן דוד.
יש לי פֵטיש לאנשי דת. עקבתי אחריהם בחוסר בושה (או יותר נכון- בהרבה בושה, אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי...) ברחבי החצר של הכנסיה.
ארבתי להם בין עמודי השיש, עמדתי דקות ארוכות והתבוננתי בשניים מהם מדברים. אחד בגלימה שחורה, ואחד בגלימה חומה. שאלוהים יסלח לי, אבל יונה וולך משפיעה עליי הרבה יותר מיונה הנביא, ולכן לא יכולתי שלא לחשוב לרגע על "כשתבוא לשכב איתי, תבוא בגלימה של נזיר, תתפלל למעני, תצלוב אותי, תענה אותי..." וכו'. הבנתם את הרעיון.
יצאתי משער יפו, סיבוב בממילא, חזרה לרח' יפו, ולמעלה- עד מחנה יהודה.
לאלוהים הקדמתי. לעאדל, מוכר הזיתים הטובים ביותר בירושלים (כך הוא טעון)- איחרתי.
אכן, הזיתים היו אחלה. ולאחר שבערך 5 דקות התווכחנו על זה שאני לא באמת אסחב את זה חזרה לתל-אביב, בכל זאת לקחתי קילו זיתים. חזרה לתל-אביב. עכשיו זה הזיתים הכי טובים בירושלים, שמונחים אצלי במקרר הכי טוב התל-אביב, ובקרוב, ככל הנראה, יהיו קילו הזיתים הכי איכותי בחירייה... חבל.
לפחות הצטיידתי בקופסית זעפרן :-). יום מוצלח.
חזרתי לתחנה המרכזית, בדיוק בזמן לאוטובוס של 12 חזרה לעיר החטאים. בשעות האלה הכל נראה אחרת.
ירושלים נראית אחרת, הדרך נראית שונה, תל אביב נראית מוכרת יותר.
במחלף הראל עולה בחורה באאוטפיט הזוי. אני מציינת הערה בראש ("רוסיה"), מסתובבת חזרה וממשיכה לבהות בחלון, כשלפתע את השקט באוטובוס קורע קול צלצול טלפון..."Kaifuem....".....אני מחייכת בעל כורחי, ומרגישה בבית.
כמה מעט צריך אדם בשביל הדברים הגדולים.
בסופו של דבר גם הדברים המשמעותיים ביותר, והמנוגדים ביותר- כמו חופש קוסמי, וכמו תחושת בית, מסתכמים בין שני מושבי אוטובוס. מבט אחד, או צליל אחד. זה כל מה שצריך כדי לקבוע דברים ברומו של עולם. מצחיק שאנשים חושבים אחרת.
יום מושלם.אני מאושרת.
אמן.
