לבנאדם שאהבתי

כשאתה תקרא את זה, אני כבר לא אהיה פה.
מי שתהיה לצידך - תהיה אדם אחר.
כשאתה תבין, את מה שאני כבר הספקתי לשכוח, אני כבר לא אהיה פה.
זאת שתרצה לצידך- תהיה בנאדם אחר.
כשאתה תלמד לאהוב אותי, אני כבר לא אהיה פה.
זה עכשיו או אף פעם, ואצלי זה אף פעם לא עכשיו.
כשאתה תהיה הבנאדם שאהבתי, אני כבר לא אהיה פה.
אני ואתה תמיד נחיה במרחק של שנות אור זה מזו, גם אם ננשום את אותם השמיים.
לעולם נהיה קווים מקבילים. תמיד קרוב, אף פעם לא ביחד.
זה גורל - לשאוף לאינסוף. לשאוף לנקודה שבה קיימת האפשרות שאולי נתאחד.
זה גורל קשה לא פחות מלחיות את התגשמות חלומותינו.
וגם אם אי פעם ייגמר האינסוף - אני כבר לא אהיה פה.
יכולתי לאהוב אותך עד קצה הזמן.
יכולתי לחכות, יכולתי לשתוק, יכולתי להמשיך לגעת בך כמו שאתה אוהב, יכולתי להתעלם מהכל, יכולתי לשכוח.
יכולתי - אילו הייתי עוד כאן.
סליחה. אולי חשבתי שאני בנאדם גדול יותר ממה שאני באמת.

אחר-הצהריים, ינואר, חוץ, תל-אביב

יש רגעים שבהן אין לי ספק לגבי שומדבר. הכל וודאי, הכל מתבהר.
רגעים שבהם בא לי לשאוף מלוא ריאותיי את האוויר הזה, כי לרגע אני מרגישה שכל האלוהות כולה, כל עשרת הספירות, מתנקזות ברוח הזו. היא מפיחה בי חיים כאילו הייתי אדם הראשון.
היום הרגשתי את החורף שוב.
אין גבול ליופיים של הדברים הפשוטים:
מי גשם שנשפכים ממרזבים. כיסא עץ של ילד, קטן ובודד, בפינת בית. חתול רחוב שהולך לצידי. הצליל של הרוח. רחוב רמת-אביבי שומם לרגע. הפרחים שאני מחזיקה. שלולית. מגרש משחקים אדמדם. עץ לימון.
מדרגות רטובות. אופניים.
הדממה שבחפצים שנעזבים מפאת הגשם.
מי אמר שבדומם אין נשמה?
בי יש נשמה, וגם היא דוממת, ואני הרי חיה. לעיתים.