מתי ואיפה איבדתי אותך?
אני יושבת מולך ואני לא רואה אותך. אני רואה את עצמי משתקפת בך, ולא מזהה את עצמי.
יש לנו זיכרונות מלפני שנים, ומה עם כל מה שבאמצע?
איפה אני, ואיפה את?
פתאום כל מה שהיה נראה לי סמוך ובטוח, מוכר וודאי - מתפוגג, גווע. מתפורר ומתמוטט.
היחסים ביננו הם כמו חומת ברלין. משהו שפעם היה שם-דבר, והיום הוא רק שאריות.
גדמים של רגשות, של שיחות, ושל הרבה כאב, מרוססים בגרפיטי של זיכרונות והאשמות.
החומה שמפרידה בין מזרח למערב, בין העבר שלנו, להווה, ביני לבינך, פשוטו כמשמעו.
כנראה מעולם לא באמת היינו באותו צד.
איפה אני ואיפה את?
אנחנו הולכות בעיר, לעבר הים, עוברות את הסימטאות המיותמות של השוק. הכל סגור, ורק החתולים, כמו עורבים, מחפשים שאריות של יום ארוך. ואת מחזיקה לי את היד. מאוחר מדי לזה יקירתי, אני כבר לא אלך. אין לי יותר ממה לברוח.זה לא כמו פעם, את פשוט עוד לא רואה את זה. ההווה שלך זה העבר שלי.
אנחנו יורדות לעבר הים, והשמיים מחשיכים. את שואלת אם פספסנו את השקיעה, אני אומרת "מזמן. עוד מלפניי שעתיים". תמיד זה ככה. התזמון שלנו מעולם לא היה נכון.
ואת מחזיקה לי את היד.
אני כבר לא אלך.
איכשהו כל מקום שאנחנו מגיעות מרגיש כאילו היינו שם כבר קודם. אולי באמת היינו, בחיים הקודמים שלנו, לפני 8 שנים.
אלא שעכשיו נשארה רק תחושת דז'ה-וו עמומה. כמו זו שאני מרגישה עכשיו איתך; כאילו אני מכירה אותך מאיפשהו,
כאילו כבר ניהלתי את השיחה הזאת פעם, כאילו כבר צחקתי ככה פעם, כאילו פעם באמת אהבתי אותך. צביטה בלב.
איפה אני ואיפה את...?
אני יושבת מולך ואני לא רואה אותך. אני רואה את עצמי משתקפת בך, ולא מזהה את עצמי.
יש לנו זיכרונות מלפני שנים, ומה עם כל מה שבאמצע?
איפה אני, ואיפה את?
פתאום כל מה שהיה נראה לי סמוך ובטוח, מוכר וודאי - מתפוגג, גווע. מתפורר ומתמוטט.
היחסים ביננו הם כמו חומת ברלין. משהו שפעם היה שם-דבר, והיום הוא רק שאריות.
גדמים של רגשות, של שיחות, ושל הרבה כאב, מרוססים בגרפיטי של זיכרונות והאשמות.
החומה שמפרידה בין מזרח למערב, בין העבר שלנו, להווה, ביני לבינך, פשוטו כמשמעו.
כנראה מעולם לא באמת היינו באותו צד.
איפה אני ואיפה את?
אנחנו הולכות בעיר, לעבר הים, עוברות את הסימטאות המיותמות של השוק. הכל סגור, ורק החתולים, כמו עורבים, מחפשים שאריות של יום ארוך. ואת מחזיקה לי את היד. מאוחר מדי לזה יקירתי, אני כבר לא אלך. אין לי יותר ממה לברוח.זה לא כמו פעם, את פשוט עוד לא רואה את זה. ההווה שלך זה העבר שלי.
אנחנו יורדות לעבר הים, והשמיים מחשיכים. את שואלת אם פספסנו את השקיעה, אני אומרת "מזמן. עוד מלפניי שעתיים". תמיד זה ככה. התזמון שלנו מעולם לא היה נכון.
ואת מחזיקה לי את היד.
אני כבר לא אלך.
איכשהו כל מקום שאנחנו מגיעות מרגיש כאילו היינו שם כבר קודם. אולי באמת היינו, בחיים הקודמים שלנו, לפני 8 שנים.
אלא שעכשיו נשארה רק תחושת דז'ה-וו עמומה. כמו זו שאני מרגישה עכשיו איתך; כאילו אני מכירה אותך מאיפשהו,
כאילו כבר ניהלתי את השיחה הזאת פעם, כאילו כבר צחקתי ככה פעם, כאילו פעם באמת אהבתי אותך. צביטה בלב.
איפה אני ואיפה את...?
