יום שבת, 27 ביוני 2009

Dead can dance, but they can't eat my noodles

Sometimes, when I'm left alone all the dead souls come to visit.
All the ghosts, all the memories, come to life. All the wounds are opened wide.
The blood keeps dripping, the tears keep falling - it's always a mess, when I'm left alone.
When I'm alone, it's always dark, because there's no one to turn on the lights,
and they like the darkness - the dead.
I can't escape them, I can't hide, because obviously the dead swim in the darkness much better and I am.
I always drown. I sink like the fucking Empire State Building, collapsing under the weight of my own hopes and dreams.
Today is one of those days, and the dead are all here.
They walk back and forth in my living room, sit on my couch, look into my soul (and I can't stand it when they do that), they would even eat my noodles, but they can't hold the chopsticks. Basic physics of the afterlife.
It's kinda crowded in my small apartment with all of them here, and I feel like there's no air. I'm only inhaling this darkness, it's crawling into my throat, and it's thick, like a fog, and salty like solitude.
And there's a constant music, somewhat like a Pink Floyd song, with that vinyl records distant acoustics.
My tongue is getting numb, my eyes are drying out, my nostrils are widen, and my blood is getting too lazy to run throughout my veins. I guess it too understands that there's really no point.
And all the dead are coming closer, and surround me,
"We know that feeling", they say, "it's comforting, to realize that you're dying."

And all I'm waiting for, is this shredded poor heart to stop biting,
because while it is - I keep seeing you right in front me, as if you were that bright light in the end of the tunnel they're all talking about...

Who said you can't die of a broken heart?

יום שני, 22 ביוני 2009

Est-ce que j'existe encore pour toi?

I think I did everything right...
I've got your toothbrush next to mine, and your sleepers by the bed.
I lay beside you every night, and kiss you goodnight.
I even put the red light on in the south-west corner.
I pour you tea, and I caress your hair.
And yet - you're not here.
I think I did everything right though. I don't understand.

יום שלישי, 2 ביוני 2009

"הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל"

לא פעם אני תוהה על מבנה הזכרונות שלנו.
איך יש דברים כל-כך לא חשובים שעושים הבדל של חיים שלמים, ואיך לפעמים חיים שלמים לא עושים שום הבדל.
זכרונות של החלונות בסלון שלנו ברוסיה, ועגבניות הבוסר שאמא שלי היתה מניחה על המשקוף על נייר עיתון, כדי שיבשילו.
זכרון של אבא שלי ז"ל, מקלח אותי בגיגית הפלסטיק ששימשה לי אמבטיה בדירת העמידר הראשונה שלנו בארץ, ואפילו את המילה ששאלתי אותו איך מאייתים.
רגע אחד כשבאתי אליו רק לשאול אותו אם הוא יבוא לשבת איתנו לארוחת ערב כשהוא למד למבחן.
פרק של טווין פיקס שנשארתי בבית כדי לראות, במקום ללכת לחזרה של התזמורת, ואת התאורה שהייתה בחדר באותו ערב.
זכרונות של החצר שלנו, כשהייתי בת 3 או 4, ושל עץ הדובדבן. של הנהר, של שיחי הפטל, ושל הטעם המלוח של המים מהבאר (שאני חושבת בוודאי היו ספוגי קרינה מצ'רנוביל, כי אחרת למה מי באר יהיו כ"כ מלוחים!?).
זכרונות של ריחות ילדות - ריח לילך, ריח שמיר וריח סתיו... זכרונות של צלילים, כמו צלילי המכוניות בכביש מחוץ לחלונה של סבתא, של המים הזורמים במקלחת. אקוסטיקה מופלאה שקורעת לי את הלב כל פעם מחדש עד היום, כי אני שומעת אותה גם בשירים של Joy Divison.

לפעמים יש זכרונות שמתקלפים מקירות הנפש הטחובים כמו צבע דהוי, משאירים פיסות, ואתה לפעמים לא זוכר את הצבע של המכונית, או את הטעם של הפטל, אבל תמיד תזכור את התחושה של הכאב העמום שעצם הניסיון להיזכר מעורר בך.
ויש זכרונות שהם עצמם קירות הנפש שלך. משהו בסיסי, משהו בהוויה שלך, שעושה אותך למי שאתה. משהו שמגדיר מחדש את מה שמעולם לא היה לו שם. כמו עוזרת הגננת הראשונה שלי, שהיתה פוזלת באופן מבעית.
כמו הפעם הראשונה שהצלחתי להירדם בגן, והתעוררתי כי בחלום הציקה לי נורא השאלה באיזו צבע השמיכה שלי.
כמו אותה פעם בקיבוץ, שהתעוררתי באמצע הלילה וגיליתי שאני לבד, ויצאתי בפיג'מה לחפש את ההורים שלי.
כמו משחקי השחמט עם אבא שלי, ופחיות ה-RC שהיינו טוחנים תוך כדי.
כמו הבובה הקטנה שקניתי לאמא שלי, שהחזיקה לב שהיה כתוב עליו "i miss you" כי לא הצלחתי להוציא את המילים האלה מהפה.
כמו הפעם ההיא שהתביישתי כל-כך שקיבלתי 75 במתמטיקה, בכיתה ו', ואת הרגע שחשבתי שמזל שאבא שלי כבר לא שם כדי לראות את זה...
כמו הפעם הראשונה ששכבתי עם בחורה.
כמו לראות את הזריחה מעל הגגות עם אהובתי, שהכינה צלחת ירקות חתוכים לארוחת בוקר.
כמו לפגוש מישהו שדומה להיטלר שתי טיפות מים, ב-5 לפנות בוקר באיבים.
כמו השיר "fields of gold" .
אני חושבת שאם הייתי מוציאה אפילו לבנה אחת מהקירות האלה, כנראה שכל נשמתי הייתה מתמוטטת. ואולי בארכיטקטורה שאחרי, בהרכבה מחדש, היה יוצא משהו אחר. אולי אפילו משהו שבאמת הייתי רוצה להיות.
אבל בסופו של דבר -
"Memories fade, cause they’re designed that way"

בסופו של עניין גם אלה שנקברים בתכריכים, וגם אלה שבארונות שווים בעיני התולעים.